עלייה לקברי צדיקים לאורך הדורות

העלייה לקברי צדיקים לאורך הדורות

מנהג של עליה לרגל לקברי צדיקים התרחב בתקופה הצלבנית (המנהג קדום הרבה יותר). אנו למדים על כך מתיאורי מסע וקטעי פיוט שכתבו יהודים שביקרו באתרים מקודשים בא"י.

הרקע ותחילת המנהג

התיאור הספרותי המוקדם ביותר של מסע לקברי צדיקים נמצא בספר "קבלת צדיקי ארץ ישראל", שנכתב כנראה ע"י יוסף בן יצחק, ומפרטי התיאור אפשר לקבוע שהוא ערך טיולים בארץ ישראל בין השנים 1146 ל-1187. גם בנימין מטודלה שביקר בארץ בשנים 1167-1172 מתאר בספרו את ביקורו בציפורי והשתטחותו על קבריהם של ר' יהודה הנשיא ובנו רבן גמליאל.

שנים אחדות לאחר מכן (1176-1187) הגיע לארץ ר' פתחיה מרגנסבורג שעצם מטרת מסעותיו בארץ היתה השתטחות על קברי צדיקים. הוא מפליג בתיאוריו ואף אינו חושש לספר על כמה עניינים מופלאים. הוא כתב שמקברו של ר' יהודה הנשיא שבציפורי עולה ריח בושם נהדר, וכי במירון נמצא כלי קיבול עשוי אבן המתמלא מעצמו באורח פלא, אך רק בנוכחותם של אנשים הגונים. כלי זה נשאר יבש כשאדם לא הגון נכנס למקום.

תיאורי המסע היהודיים מן התק' הצלבנית מדגישים בעיקר השתטחות על קברים של אישים מהתנ"ך ושל חכמים מתק' המשנה והתלמוד. עולה הרגל רצה לראות במו עיניו את קברותיהם של אותם חכמים ש"איתם חי ומפיהם למד" כביכול בבית המדרש: ר' יהונתן בן עוזיאל, ר' יוסי הגלילי, ר' יהודה הנשיא ורבן גמליאל.

התפשטות המנהג

יש הקושרים את התפשטות מנהג העליה לרגל לקברות צדיקים עם גל העולים לארץ במאה ה-13. עליה זו נבעה מתקווה שהגאולה קרובה וכי בעקבות חילופי השלטון בארץ הקודש ממוסלמים לנוצרים ומנוצרים למוסלמים יבוא גם זמנה של ריבונות יהודית בארץ.
העליות לרגל לקברות צדיקים נתנו תחושת ביטחון שקרב מימושה של ההבטחה האלוהית בדבר תחיית האומה וחזרתה ארצה.

במאה ה-16 התפתח מנהג של השתטחות על קברי צדיקים בסביבות צפת. בתקופה זו פרחה בצפת קהילה יהודית למדנית גדולה אשר בין מנהיגיה היו גם מקובלים חשובים, ובראשם האר"י הקדוש (ר' יצחק לוריא). האר"י ותלמידיו נהגו להתנתק מפעם לפעם מחיי היומיום ולצאת את העיר כדי להשתטח על קברותיהם של צדיקים, תנאים ואמוראים. הם קראו למנהג זה "גירושין", וכוונתם: לגרש עצמם משגרת היומיום כדי להידבק בקדושה השורה על המרחב הפתוח. האר"י ותלמידיו האמינו שמקום קבורתו של אדם הוא המקום המתאים להתייחדות עם נשמתו ועם התכנים הרוחניים של יצירתו.

הזיקה הרוחנית בין רשב"י, שמייחסים לו את חיבור ספר הזוהר (ספר היסוד של הקבלה) ובין מקובלי צפת היא שהעלתה את חשיבות מקום קבורתו של שב"י, עש שהפך לאתר החשוב והמקודש ביותר בגליל. עד גירוש ספרד צויין קברו של רשב"י כשאר קברי תנאים ואמוראים, ואין איזכור בדבר עלייה מיוחדת לקברו.

בתקופה הצלבנית מתקשרת העליה למירון עם מערת הלל ושמאי, אבל המאה ה-16, עם התפשטות לימוד הקבלה בצפת, זכה קברו של רשב"י למעמד בכורה. אחד המנהגים הנפוצים היה שריפת בגדים יקרים מעל קברו של רשב"י, וחכמים רבים התרעמו על כך שהפכו את יום מיתתו של צדיק ליום שמחה במקום ליום אבל, שיש ללהתענות במותו של צדיק ולא לשמוח.
ואולם דעתם של המקובלים שונה, ורוב ה"משתטחים" מעדיפים לקבל אותה. המקובלים טוענים שהשמחה ביום מותו של צדיק היא על כך שעם המוות מתאחדת סוף סוף נשמתו עם הקב"ה, ולכן אין מקום ביום זה לקינות אלא להילולה.

חכמי צפת היו עולים למירון בסוכות אחרי שהמגיד (דמות פלאית שר' יוסף קארו סיפר שהיתה מתגלה לו בחלום ומדריכה אותו בלימוד התורה ובכתיבת ספריו) גילה לר' יוסף קארו חשיבות הקפת קברו של ר' אלעזר, בנו של רשב"י בחג הסוכות בלולב.
פרט לסוכות, נהגו המקובלים לעלות למירון גם בפסח שני, כלומר: בט"ו באייר. במשך הזמן החלו לשהות בקבר 3 ימים נוספים עד ל"ג בעומר, יום ההילולה לרשב"י.

מקובלי צפת לא הסתפקו בעליה לקברו של רשב"י בלבד. האר"י גילה מחדש קברים של תנאים ואמוראים אחרים שהתגלו בגליל. תלמידי האר"י סיפרו כי הוא גילה את הקברים לפי סימני אור שראה במקומות מסוימים בבית הקברות שליד צפת. אור זה מסמל את נשמתו של הצדיק.

בצד האור קיים גם מוטיב של ריח טוב העולה מקברות צדיקים. בעיקר רווח הסיפור על ריח טוב העולה מקברו של רשב"י וממערת הלל במירון.

בשעות ההתייחדות על הקברים היו תלמידיו ובני חבורתו של האר"י רושמים את חידושי רבם בעת ההתגלות.

המסות העממית על מקומם של קברי צדיקים בגליל סומכת בין השאר על גילוייו של האר"י, למרות שאת מיקומם של חלק מהקברים קשה לקבל כפשוטם, כי לפעמים מדובר באישים שחיו ביהודה, וקשה להניח כי נקברו דווקא בכפרי הגליל. לעיתים המקום אף סותר פסוקים מפורשים, לדוגמא: תלמידיו של האר"י קיבלו כי יהוידע הכהן קבור בצפת בעוד שבספר דברי הימים ב, כד, טו כתוב שנקבר בעיר דוד עם המלכים.

ניתן ליישב את הסתירה רק אם מבינים את מקום הקבר כאתר סמלי, ורוטשטיין בספרו "זיהוי קברי צדיקים בגליל על פי האר"י" כותב על כך:
נראה על כן שלא בכל המקרים מדובר בקברים של ממש, שגופו של האדם ששמו מצויין עליו קבור שם. מדובר במקרים כאלה בציון לנפש האדם ומקום להתייחדות עם נשמתו והמורשת שהשאיר בחייו. אין זה איפוא קבר של ממש אלא במובן המופשט בלבד.

אחד המאפיינים הבולטים של קברי הצדיקים בגליל הוא הנוף הייחודי המציין את האתרים, המצויים רובם ככולם ליד עצים עתיקים או מעיינות. ייתכן כי העצים נשמרו וטופחו דווקא בגלל קרבתם לקברים. סביב העצים העתיקים הללו התפתחו אגדות וסיפורים עממיים.

מסתבר כי בימי הביניים היו חלק מהמסורות המתייחסות לקברים משותפות במידה מסוימת ליהודים ולמוסלמים תושבי הגליל כאחד. יכול להיות שזה היה ביטוי לתרבות מקומית שהיתה משותפת ליושבי הגליל מכל העדות, במיוחד עקב העובדה שהמסורות המוסלמיות והיהודיות היו קרובות זו לזו בעיקר באתרים שיוחסו להם מסורות מקראיות. יש עדויות מוסלמיות שיהודים, מוסלמים ואפילו נוצרים נהגו לעלות לרגל לעין אלבקר שליד עכו (לפי האגדה המקומית במקום זה למד אדם הראשון לחרוש את האדמה). ויש עדויות על פלאחים ערבים שהשתתפו בהתכנסות היהודית במירון בט"ו באייר. השיתוף התרבותי בחלק מן המקומות הקדושים התקיים בד"כ רק בין היהודים למוסלמים, ולא בכל מקום.

בשנים האחרונות התרחב המנהג של עליה לרגל והשתטחות על קברי צדיקים. בני כל העדות מכל שכבות האוכלוסיה מגיעים לאתרים הנחשבים מקודשים בגליל, מדליקים נרות, אומרים תפילה ושוהים ליד הקבר. יש טיולים מאורגנים אל קברי צדיקים, ספרים ומדריכים העוסקים בנושא ואפשר אפילו למצוא בשוק ערכות של נרות להדלקה לצדיקים השונים. מסורת העלייה לקברי צדיקים, שהיתה פעם נחלתו של הציבור החרדי-דתי בלבד, הפכה לתופעה המונית מרתקת מבחינה אנושית-חברתית.
חכמים מקפידים להנחות את העולים לקברי צדיקים להפנות את תפילותיהם ובקשותיהם אל הקב"ה לבדו, ולא אל הקדוש הקבור במקום. ההלכה אף מגנה את המנהג לשים פתקאות עם בקשות שונות על קברי הצדיקים.

לא תמיד זכה המנהג של השתטחות על קברי צדיקים לאישורם של כל הרבנים וכל המנהיגים הרוחניים. בעיקר מסתייגת המסורת היהודית מפולחן קברים, כפי שניתן ללמוד ממדרשים שונים. בדברים לד 1 נכתב על משה "ולא ידע איש את קבורתו עד היום", ויש שמפרשים זאת למגמה שבאה למנוע התקדשות האתר.
גם הרמב"ם הסתייג מן היחס המיוחד לקברות צדיקים, והדגיש את החשיבות של יצירתם הרוחנית ואת דברי התורה שלהם.

מועד העלייה לקברי הצדיקים

מועד העלייה לקבר הוא יום השנה לפטירתו של הצדיק המסויים (אם זה ידוע בוודאות). כמו כן עולים בראש חודש ניסן, בכל חודש אלול ובימים הנוראים. למעשה, כל הזדמנות ועת- ראויות. ליד הקבר נהוג לקרוא מזמורי תהלים ותפילות בנוסחים שונים, כשלאלה מצטרפות בקשות אישיות. קיים אף המנהג שהוזכר קודם-לכתוב את הבקשה על פתק ולהטמין אותו בין הסדקים שבקירות הקבר.
רבים נוהגים להדליק נרות. הנר מסמל את הנשמה, כפי שמשתמע מהפסוק בספר משלי: "נר ה' נשמת אדם". יש הנוהגים ללמוד דברי הלכה המיוחסים לאותו צדיק או להזכיר אגדה שנמסרה בשמו. מנהג נוסף הוא להקיף את הקבר מספר פעמים ולהשאיר במקום קרעי בגדים, מטפחת או שרוך, כדי שמשהו מהאדם הפוקד את המקום יישאר אצל הצדיק.
כיוון שבכל מה שקשור בצדיק יש ברכה, יש הנוהגים להניח בקבוק שמן, מים או כל משקה אחר על הקבר, ולאחר זמן מה לקחת אותו, כשהפעם שורה עליו ברכת הצדיק.

למי נושאים את התפילה?

כל קברי הצדיקים ראויים לעלות אליהם, להתפלל בהם ולבקש בקשות, ועם זאת מתבקש קשר מהותי בין הצדיק לבין תוכן הבקשה. זוג שרוצה להתברך בילד יעלה לקבר רחל אימנו בבית לחם, שהיתה עקרה זמן רב לפני שילדה את יוסף ובניימין, או לקברו של שמואל הנביא בפאתי ירושלים, שנולד לחנה העקרה. מי שמבקש זיווג יגיע לקברו של יונתן בן עוזיאל שבעמוקה, שלא היה נשוי. תפילה לפרנסה טובה ראוי שתיאמר ליד קברו של אבן עזרא (על פי רוב המסורות- בטבריה), שהיה עני מרוד ולא הצליח בשום מלאכה אותה ניסה, או לקבריהם של צדיקים שעסקו במלאכת כפיים (כמו יוחנן הסנדלר).

סיור בעקבות קברי צדיקים

אבשלום שחר מורה דרך, מדריך לידיעת הארץ, מרצה וחוקר (וכותב) ספרות מקצועית מזמין אתכם ליצור קשר ולצאת למסע מרתק בעקבות קברות צדיקים.

הסיור אינפורמטיבי מאוד ומספר על הרגע, התפשטות המנהג, מידע אודות המקומות אליהם עולים כיום וכמובן מראות עיניים של חלק מהמקומות המרכזיים.