ארץ ישראל – דרכים וגבולות

 ארץ ישראל – דרכים וגבולות

כתב : ניר קינן

לאורך רוב תקופות ההיסטוריה לא הייתה הגדרה ברורה למהם גבולותיה של ארץ ישראל, עד לתקופה הנוכחית.

היסטוריה – תולדות העבר הכתוב.  מתייחסים לתקופות ההיסטוריות כאל תקופות בהם היה שימוש בכתב, כל הקדום לתקופת הכתב הוא פרה היסטוריה.  תולדות ההיסטוריה מתחילה מתקופת האלף ה-4 לפנה"ס.

היסטוריוגרפיה – לימוד מה שנכתב כמחקר היסטורי.  בעת החדשה ההיסטוריוגפיה קיבלה משמעות נוספת החוקר את כתיבת ההיסטוריה.

היסטוריוסופיה – השקפת עולמו הפילוסופית של ההיסטוריון.

הבעיה העיקרית עם היסטוריוגרפיה היא מה מכניסים "פנימה" ומה לא (לספרי ההיסטוריה).  ככל שהתקופות הן קרובות יותר לזמננו יותר, כמות החומר גדולה יותר ולכן העניין של איזה חומר נכנס איזה לא נהיה קריטי יותר.

ההיסטוריונים החדשים מנסים להיות כמה שיותר אובייקטיבים, אך למעשה אין דרך לבצע זאת.

איזכורים בתקופות ההיסטוריה לגבולות טריטוריאלים של ארץ ישראל:

1. תקופת ההתנחלות ה- 113 וה- 112 לפנה"ס  – חלוקת נחלות לשבטים (ישנה סוגייה לגבי הסיפורים המופעים בספרי יהושוע ושופטים – אם הם נכתבו בזמן או אנרכוניסטי).
2. תקופת המלוכה 1,000 ועד 586 לפנה"ס בחורבן בית ראשון.
3. תקופת בית שני עזרא ונחמיה תחת שלטו פרסי
4. התקופה ההלניסטית כיבוש הארץ על ידי היוונית – 332 לפנה"ס, אלכסנדר מוקדון.
5.  167-164 עד שנת 63 לפנה"ס לפנה"ס תקופת ממלכת החשמונאים.
6. 37 לפנה"ס הורדוס מקבל מנדאט מהרומאים.
7. 4 לפנה"ס בני הורדוס,  הורדוס-אנטיטס והורדוס-פילפוס שולטים בצפון ארץ ישראל.
8. תקופה הביזנטית – גורם נוצרי המתייחס לחלקים בארץ ישראל כקדושים או חשובים – לא ממש הגדרה גיאוגרפית.
9. 638 לספירה – התקופה המוסלמית.
10. 1099 לספירה – צלבנים מתייחסים אליה כיחידה גיאוגרפית עצמאית.  בתחילה  קוראים לה ממלכת ירושלים אחר כך ממלכת ירושלים השלמה (בירתה עכו).  יחידה משמעותית נפרדת.
11. תקופת המנדאט הבריטי  נקבעים גבולותיה של ארץ ישראל כיחידה עצמאית ובעלת אפיונים.  יחידה המהווה בית לאומי לעם היהודי (כתב המנדט – הצהרת בלפור).
12. לאחר מלחמת העצמאות – הסכם חתימת הנשק.

מתוך 6,000 שנות היסטוריה שאנו מכירים כ-1,000 שנה מתוכם מוגדרים גבולותיה של ארץ ישראל.

* בעולם העתיק בדרך כלל לא הייתה חלוקה של יחידות טריטוריאליות קטנות על בסיס לאומי או אתני אלא חלוקה של יחידות גיאוגרפיות גדולות על בסיס אימפריאלי.  מי ששלט בעולם העתיק שלטו אימפריות (עד מלחמת העולם השנייה).  החלוקה באימפריות אלו היו לצורך מנהלתי בלבד.

לארץ ישראל ישנו ייחוד מאחר שעם ישראל קשר את גורלו עם ארץ ישראל וייצר מעין משולש של ארץ ישראל, עם ישראל וזיקת ישראל.  למעשה זוהי אמירה יוצאת דופן בתולדות העמים –הכנסת אלמנט של קדושה ליחידה גיאוגרפית (כארץ לא כאזור).  מבחינת היהדות שורר על ארץ ישראל קדושה  רק מעצם היותה חלקת אדמה.  הקדושה בין היתר מתבטאת במצוות המקיימים רק בתוך הארץ.

מתוך כך שארץ ישראל מקודשת ליהדות, יש להבין את קדושתה לנצרות, מכיוון שהנצרות נולדת מתוך היהדות ולוקחת ממנה ערכים ביניהם קדושת ארץ ישראל, ומכאן גם שהאיסלם מצא זיקה ליחידה הגיאוגרפית הזאת.

המבנה הפיסי של ארץ ישראל ומיקומה במרחב

ארץ ישראל היא ארץ אורכית, בעלת אלמנט של יחידות אורך.

היחידות האורכיות מתחלקות לארבעה:

1. 1. השפלה – יחידה ההולכת לאורך מישור החוף מצפון לדרום.
   2. שדרת ההר המרכזי – יחידה גבוהה באופן יחסי.  מקורה מהרי הלבנון ועד הטארוס שבתורכיה בצפון וממשיכה דרומה עד לבקעת באר שבע וממשיכה להר הגב ולתוך סיני.
   3. הבקע – מתחילה בהרי הטארוס שבתורכיה וממשיכה עד לאתיופיה, השבר הסורי אפריקאי.
   4. שדרת ההר שלעבר הירדן המזרחי (במידה ומתעלמים מהגבול הנמצא לאורך הירדן) – מתחיל בחרמון, רמת הגולן ממשיכה בגלעד אל הרי עמון מואב ואדום ונבלעת לתוך חצי האי ערב.

מערך הדרכים מקדם ועד היום עובר דרך ארץ ישראל ויש שלוש דרכים מרכזיות כאלו:

1. "הדרך ההולכת אל הים" (ויה מאריס) – נקראת כך משום שזוהי דרך שמגיעים איתה אל הים.  האמירה מצביעה על כך שהשלטון – מי שכינה את הדרך כך כיוון ההסתכלות שלו היא ממזרח למערב. יש הטוענים כי דרך הים הולכת מעכו אל דמשק ולא הדרך הזאת.  ניתן לכנות את הדרך, גם כדרך הראשית הבין לאומית העוברת בארץ ישראל.
2. "דרך האבות"/ "דרך ההר"– "מפתח העמקים" המשך לעמק בית שאן מכונה "עלומת דרכים" דרכים המתחברות יחד ויוצאות.  עיקר התנועה בדרך זו היא דרך ההר.

* באזור ים המלח אין מעבר של דרך ראשית משמעותית, הסיבות: נמצא באזור "צל הגשם", חם ולח, מצוקים, ים המלח עד לראשית המאה ה-20 נשק למצוקים ממזרח וממערב.  ים המלח היווה מחסום טבעי ולכן לא הייתה דרך שחצתה אותו, כדי לחצות אתים המלח נאלצת לשוט.  הדרך בעייתית מדברית ללא מים וצריך להתגבר על מעבר ים המלח.

1. "דרך המלך" – השדרה המרכזית של עבר הירדן. דרך זו נחשבת במרחב שלנו כדרך בין לאומית ראשית מערב ועד דמשק.

כל הדרכים עוברות ממצרים אל מסופוטמיה (אשור, בבל, כל המעצמות הגדולות), אלו הן המרכזים הגדולים של התקופה ההיא.

מכיוון שארץ ישראל נמצא בין שתי המעצמות אלו היא נמצאת במצב מאוד רגיש.  מזרחית לדרך המלך ישנו מדבר עצום, שלא ניתן לעבור אותו, אלא אם כן, יש מיומנות מיוחדות לחיים מדבריים וזה היו למעטים בלבד (נבטים).  מערבית לדרך הים נמצא ים – הים התיכון, הקדמונים ראו בים התיכון כים בלתי עביר וגדול (הרומאים לעומת זאת, ידעו כי הים הוא קטן וכינו אותו כ"ים שלנו").  רק מעטים ידעו כיצד לחצות אותו (פניקים) וזה הופך למקור כוחם.  היו עמים שידעו לעבור את הים רק באמצעות "שייט חופים", אך אז הם היו צריכים עזרה מהארצות שעברו דרכם לכלכלה והפסקות.

למעשה ארץ ישראל היא יחידה צרה ואורכית בעלת מספר דרכים הכרחיות (הים, האבות והמלך) בין המדבר לים ובין הציוויליזציות הגדולות של מצריים ומסופוטמיה, לכן ארץ ישראל הופכת להכרחית למעבר.  מעצמה הרוצה לשלוט, בעולם העתיק, הייתה למעשה חייבת לשלוט על המרחב הזה בין אם בשליטה ישירה (החזקת צבא במרחב) או עקיפה(מס עובד) וזאת על מנת לבלום התפשטות של האויב אליה.

מהמאה ה-4 לפנה"ס חל שינויי, המוקד יוצא מחוץ למרחב של ארץ ישראל וזאת משום שאלכסנדר מוקדון כבש את כל המרחב הידוע אז.  המבט של מי שישב באזור ארץ ישראל משתנה לכיוון מערב.  השקפה זו מתעצמת בתקופה הרומית, מכיוון שמוקדי השליטה של הרומאים היו במערב, ברומא, לעומת היוונים שהיו להם מוקדי שליטה בכל אזור (בשפה העברית כשאר אומרים ללכת קדימה אנו אומרים ללכת קדמה = מערבה).

מהתקופה ההלניסטית ואילך ישנו שינויי מגמתי, אך גם בתקופות הללו היא נתפסת כבעלת חשיבות ראשית מכיוון שהיא "יושבת" בין מרכזים גדולים שגם העולם הלניסטי וגם העולם הרומאי שואפים לשלוט ולהחזיק אותם, היא יושבת בין הים למדבר, יושבת במערך דרכים בין לאומי – דרך הבשמים, חשיבותה איננה פוחתת אלא משתנה.

בתקופה הכנענית, בתקופת הברונזה הקדומה, החל תהליך העיור בארץ (מגיע מאוחר יותר לארץ ישראל, קודם ישנו עיור במצריים ומסופוטמיה).  באופן כללי דרך מתפתחת לפני ישוב (בתחילה היינו נוודים ומאוחר יותר יושבי קבע).

כדי שתקום עיר במקום מסוים יש צורך במספר פרמטרים: מקור מים, שטח בו ניתן לגדל גידולים חקלאים, אסטרטגיה בסיסית להתגונן, דרך.  בארץ ישראל הפרמטר החשוב והעיקרי ביותר מבין כולם  הינו הדרך, תמיד כאשר קמה עיר היא הייתה על יד דרך, דוגמת מגידו.

הישובים גדולים והמרכזיים יקומו:

1. צומת דרכים גדול – בית שאן.
2. צמת ההופך לדרך אחת וצרה – צור (מצד אחד עמר החולה מצד שני מורדי הגליל).

אין קשר בין היותה של היחידה כיחידה עצמאית, מוגדרת כיחידה גיאוגרפית, אתנית או דתית לבין היותה חלק ממערך בין לאומי של דרכים ומעצמות ששלטו במרחב הים התיכון ברוב ההיסטוריה, מלבד הכ- 1,000 שנה בה יש לה צביון עצמאי.

גבולות

1. גבול טבעי – פיזי, מסמך על משהו טבעי: נהר, רכס הרים, מדבר וכדומה.
2. גבול פוליטי – החלטה והסכמה, לעיתים בכפייה, בין שתי ישויות על הקו המפריד ביניהן.
3. גבול מתמטי/ גיאומטרי – חציית קו ישר בין שתי ישויות (ארה"ב, אפריקה).  גבולות כאלו נקבעות בד"כ בעקבות אימפריות השולטות במרחבים גדולים ומעוניינות לעשות איזו שהיא חלוקה פנימית, או כהפרדה בין אזור שומם שלא ניתן לעבור דרכו או אינו מעניין את השליטה.
4. גבול אסטרונומי – התבססות על קווי האורך והרוחב של כדור הארץ (גבול השליטה של ספרד ופורטוגל על ידי האפיפיור).
5. גבול מלאכותי – אבני גבול, גדר, תעלה, כל דבר שנעשה או הוצב בידי האדם.

* ישנם הרבה מאוד הגדרות לגבולות חלק נובעות ממי קובע את הגבול או הגורמים שנמצאים משני צדדי הגבול וקובעים אותו, חלק מאופיו של הגבול; גורם טבעי אסטרונומי..

הגדרת גבול, למעשה היא הגדרה מאוד רחבה.

גבולות יהיו בין אימפריות שבטים בין קבוצות אתניות.  כל מי שגר בשכנות לזה מעצם השכנות נקבע הגבול.  הגבול יכול להיות עוין או ידידותי.

הגדרת גבולות הו עניין המלווה את החברה האנושית משחר ימיה.

גבולות ארץ ישראל

חלק מהגבולות באץ ישראל הם גבולות טבעיים: ים תיכון (מערב), מדבר (מזרח), חרמון – הר הלבנון (צפון), מדבר סיני וים סוף (דרום).  הדרך הטובה ביותר לנוע דרומה או צפונה היא לאורך הים התיכון.

* החסימות הגיאוגרפיים הטבעיים אינם חלק מהגבולות של גבולותיה המדיניים של ארץ ישראל היום.

גבולות מתקופת ההתנחלות ועד

"תקופת ההתנחלות" (מאה ה-13 לפנה"ס) – שבטי ישראל התמקמו בעיקר באזור ההר המרכזי (יהודה ושומרון), גליל ועבר הירדן (הגבול הוא המדבר).

הטריטוריות שאינם בשליטתם: מישור החוף, מרגלות ההרים – שפלת יהודה, מישור חוף הכרמל והגליל המערבי ומרחב העמקים (איזור הדרך הבינ"ל).

"תקופת ממלכת ישראל" – התפשטות גדולה ביותר ממלכה קטנה בשדרת ההר המרכזי (לא ידוע אם ההתפשטות הוא עניין של השפעה או של שלטון ישיר או אם היא עניין אמיתי שהיה לו ביטויי בשטח או מיתוס לאומי מאוחר יותר כדי להעצים את כוחם של המלכים) אל שטחים נרחבים יותר.  הממלכה משתרעת מנחל אל עריש, עציון גבר ועד נהר הפרת בצפון.

ממלכת שלמה המלך – מחלק את המרחב ל-12 נציבויות.  כל נציבות צריכה לכלכל את בית המקדש ואת הממלכה חודש אחד בשנה.  חלק מהנציבויות נמצאים בעבר הירדן המזרחי – הגבול הוא גבול המדבר ולא הירדן.

"תקופת עולי בבל" – מאזור עיון בצפון, חורון במזרח, רבת עמון ומואב ועד מפרץ אילת (איננו כולל את הנגב, אשקלון, קיסריה, דור,גליל מערבי (עכו וצפונה).  גבול זה חופף פחות או יותר את תקופת השלטון החשמונאי.  זהו הגבול המקסימאלי אליו הגיע הגבול מימיהם של עזרא ונחמיה (שיבת ציון) ועד תקופת החשמונאים.  התקופה מוגדרת כחלק מתקופת בית שני כאשר החלק המרכזי של התקופה היא עצמאות יהודית בארץ ישראל (עצמאות חשמונאית).

"התקופה הממלוכית" (לאחר הכיבוש היווני, הרומי והביזנטי) – הארץ מחולקת לג'ונטים (חיילה).  זוהי חלוקה שונה ממה שהייה עד כה.  אין קשר בין הגבולות בתקופה זו לבין הגבולות שאנו מכירים היום.

"התקופה העות'מאנית" – הארץ מחולקת לסנטג'קים (ביטויי לחלוקה מנהלתית), המרחב מתחלק למרחב דמשק (דרומי מזרחי של א"י) וביירות (חלוקה צפונית של א"י).

לאורך ההיסטוריה ישנם התייחסויות שונות לגבולותיה של ארץ ישראל, כאשר בכל תקופה בהתאם לכוח או העדר הכוח של השליטים המקומיים נקבעו גבולותיה.

התייחסות היהודים לארץ ישראל

במאה ה-2, ראשית המאה ה-3 לספירה, מופיע ברייתא.  הברייתא הוא מקור חז"לי, אשר לא נכנס למשנה ולתלמוד.  הברייתא נקראת ברייתא דה תחומי ארץ ישראל (ישנם ברייתאות שונות הדנות בנושאים שונים).  ברייתא תחומי ארץ ישראל, כנראה הייתה מספיק חשובה מכיוון שמצאו בבית הכנסת של הישוב רחוב (לא רחוק מבית שאן) את הברייתא כחלק מפסיפס בית הכנסת.  על יד השער הכניסה המרכזי לארץ ישראל (בית שאן ממוקמת בצומת דרכים) מי שעובר בשער רואה מה כתוב לצורך ידיעת מה המצוות לקיום בארץ.  עכו ורוב הגליל המערבי נמצאים מחוץ למצוות לקיום בארץ ישראל, חוץ מיוצאים מהכלל:  חלותה, חניתה עלית ותחתית, מצובה בצת ועוד..

חז"ל עוסקים בסוגיית גבולות ארץ ישראל, אף על פי שהשלטון בארץ הוא של הרומאים.  זוהי תקופה של יחסים טובים בין הסנהדרין לשלטון הרומית, הבאים לאחר תקופת מרד החשמונאים וגזרות שמ"ד היה חשש כי העם היהודי.  חז"ל מרגישים צורך לא רק לקבוע מוסכמות אלא גם לעודד יהודים להתיישב באזורים הנראים כחיוניים מבחינתם (זוהי תקופת מעבר של א"י מידי היהודים לגורמים אחרים).

חז"ל עוסקים דנים בשאלה:"היכן ארץ ישראל".  הם דנים בסוגיה, כדי לדעת היכן התחומים הגיאוגרפיים בהם חלים מצוות שבתוך ארץ ישראל והיכן לא.

שלושת פרמטרים לגבולות ארץ ישראל אותם קבעו חז"ל(שלוש מדרגות לשטח ארץ ישראל):

1. "גבול ההבטחה" – "חזון אחרית הימים".  ההבטחה לאברהם מהים הגדול (היאור) ועד נהר הפרת.
2. "גבול עולי מצריים" – לא רחב כמו גבול ההבטחה, גבול התיישבות השבטים.  ישנם הקלות מסוימות על מצוות שיש לעשותם בתוך ארץ ישראל.
3. "גבול עולי בבל" – הגבול המצומצם מבין השלושה של ארץ ישראל.  הגבול שהצליחו עולי בבל והחשמונאים לרשת ולכבוש וליצור עצמאות יהודית.  גבול עולי בבל נחשב כליבת ישראל – הגבול המינימאלי, בתוך גבול זה יש לקיים את כל מצוות בתוך ארץ ישראל.

עכו ואשקלון לדוגמה, אינן חלק מהמקומות השייכים של ארץ ישראל.  הסיבה שחז"ל מפרסם זאת היא כדי לאפשר לחקלאים היהודים באזורים אלו אפשרות להתחרות עם הגויים (עליהם להפריש מעשר, שנת שמיטה..).  חז"ל למעשה פוטרים את היהודים היושבים באזורים אלו, כדי לעודד התיישבות, ייהוד האזור (עושים זאת באמצעות ההלכה).

קביעת גבולות בעת החדשה

בשנת 1516 סאלים הראשון כובש את המרחב הארץ ישראלי – השלטון העות'מאני, מידי הממלוכים.  חלק מתהליך מעבר של האימפריה העות'מאנית מפעילות ענפה וכיבושים באירופה, אל עבר המזרח התיכון.  כאשר העות'מאנים כובשים את האזור.

שלב ראשון – מבחינת האוכלוסייה לא חל שינויי דרסטי: השפה נותרה הערבית, האדמיניסטרציה נותרה ממלוכית.  אפילו חלוקת המרחב הגיאוגרפי נשאר כשהיה.

שלב שני – הביאה שינויי חיובי: ביטחון יחסי, פיתוח כלכלי, סדרי משפט ושלטון מהמתקדמים ביותר בעולם של אז.

שלב שלישי – 400 שנות שלטון הופכות את האימפריה העות'מאנית "לחולה אנוש".  אט אט מעצמות אירופה קנו לעצמם יותר מעורבות ואחיזה בתוך האימפריה העות'מאנית הם מתחילים לנגוס בה בתחילה לא השתלטו על שטחי, אלא קניית השפעה גדולה בתוך האימפריה.  מצריים לאורך כל התקופה העות'מאנית הייתה היחידה שהשלטון לא חל עליה במלואו, נע בין שלטון ישיר לעקיף.  במצריים שרדו שרידי הממלוכים והם קיימו רמה כזו או אחרת של שלטון עצמאי. .

במהלך המאה ה-19 בסביבות 1840 ואילך, בריטניה משתלטת על מצריים.  שליטתה איננה ישירה, מכיוון שישנו את בית המלוכה, אך למעשה הם הקובעים העיקריים.

1869-1870 הבריטים מסיימים את פרויקט חציבת תעלת סואץ.  תעלה המחברת בין הים התיכון לים סוף, פותח להם נתיב לכיוון הודו.

1906 היחסים בין הבריטים לעות'מאניים, בין היתר בגלל חדירת גרמניה לתוך עות'מניה.  חדירת הגרמנים גורם לבריטים לחשוש שמא הם יכבשו את תעלת סואץ.  הבריטים יוזמים קביעת גבול שלא היה קיים בפועל, בינם לבין העות'מאניים.  הגבול עובר מאזור אל עריש לראש מפרץ אילת.  הוא נקבע בהסכם ובהסדר תוך שרטוט במפות והנחת קולנסאות בשטח.  זהו הגבול הראשון בעת החדשה של המרחב בארץ ישראל.  העות'מאניים קבעו אחיזה במפרץ אילת – אום אל רשרש, גרם בעתיד להיות חלק ממדינת ישראל לכשתקום.

1917-1919 הבריטים משלימים את כיבוש מרחב ארץ ישראל כולל את סוריה, לבנון ואת עבר הירדן המזרחי, אלנבי.  תוך כדי מלחמות הם יוצרים הסכמים והסדרים בינם לבין בני בריתם.  הצרפתים מקבלים מהבריטים הסכם בשם סייקס פיקו.  בהסכם זה מדובר על חלוקת המזרח התיכון לאזורי שליטה ישירה ועקיפה של הבריטים והצרפתיים.

עבר הירדן המזרחי וארץ ישראל בהשפעת הבריטים.  עכו החולה, אלמגור יהיו בשטח השפעה צרפתי.  ההסכם הוא סכם מאוד כללי ומשורטט על מפות בקנה מידה מאוד גדול ונחלמה כלל לא התחילה כלומר השטח עדיין לא היו בשליטתם.  עד סוף 1919 הבריטים מצליחים לכבוש את כל המרחב בעזרת הערבים.  הערבים עזרו להם בכך שמרדו בשלטון העות'מאני בעיקר במרחב המדברי, הסורי והירדני.  הפרטנר איתו דיברו הבריטים היה חוסיין שריף מכה, שליט חצי ערב.  הוא מצליח לגייס כוח ערבי הנלחם נגד העות'מאניים הוא למעשה כובש את כל המרחב של עבר הירדן המזרחי.  במסגרת ההסכמים תוך כדי המלחמה הנציב העליון הבריטי במצריים מבטיח לחוסיין כי כאשר תסתיים המלחמה, יקבלו מדינה גדולה במרחב של סוריה, עיראק בעבר הירדן ואולי אף את ארץ ישראל, הסכם מאוד לא מפורט..

בנובמבר 1917, הבריטים המעריכים את כוחה של התנועה הציונית נותנים להם הצהרה בשם הצהרת בלפור.  הבריטים בעצם מבטיחים מערך שלם של הבטחות.

 1922 נקבע הגבול של הגבול המזרחי.  הגבול נקבע כחלק מהבטחה שהבטיחו לחוסיין.  הגבול.  הגבול עובר מראש מפרץ אילת, דרך ואדי הערבה,  במרכזו של ים המלח, נהר הירדן ועד המפגש עם נהר הירמוך.  הגבול הוא בין ארץ ישראל (מערב) הנשלטת על ידי מנדט ישיר שלהם ובין הנסיכות של שריף (מזרח) תחת שלטון בריטי עקיף.  באותה השנה הבריטים מקבלים אישור למנדאט מחבר הלאומים.

1921-1923 הבריטים והצרפתיים במסגרת מספר הסכמים קובעים את קו הגבול הצפוני המזרחי.  בגבול הזה מושקעת עבודה רבה ומסומן בשטח בצורה קפדנית.  הועדה הולכת ולומדת את השטח.  באזורים מסוימים בעיקר בגליל המערבי הפרמטרים בעיקר קשורים לטופוגרפיה ומיקומם שלך כפרים.  אם בכפר מסוים מרכזו היה באזור צרפתי הוא הפך להיות בשליטה צרפתית ואילו אם מרכז הכפר היה בשליטה בריטית הוא הפך להיות בשליטה בריטית.  באצבע הגליל היה שקול כבד (הבריטים בזכות מומחים ידעו והכירו את האנומליה של א"י) הם התעקשו כי מקורות המים יהיו בשטחיהם.  לצרפתיים בלבנון היו קשיים של דרכים ולכן בהסכמים נקבע כי אזורים מסוימים יהיו בשטחים צרפתיים (החצבני והבניאס).  השימוש במים הוא בריטי לחלוטין, הגבול יעבור ממזרח לירדן, החולה ולכנרת עד המפגש עם הגבול באזור חמת גדר.  הגבול נמצא במרחק של 10 מ' (הסיבה למרחק זה בגלל הכפרים והישובים שישבו לאורך הכנרת והיו בשליטה צרפתית) ממימי הכנרת – משתנה בהתאם למפלס הכנרת.

1921-1923 – ועדת פולה ניוקם, נקבע גם הגבול צפוני מזרחי.  הגבול עובר לאורך הצד המזרחי של הירדן, החולה והכנרת עד למפגש הגבולות.  בשנים הללו שהגבול זע ונע מתרחשת פרשת תל חי.  הפרשה קוראת בין היתר מכיוון שהשליטה לכאורה הייתה שייכת לצרפתים, אך בפועל שלט בו פיסל.  פיסל רצה לתפוס את השליטה בדמשק, מכיוון שהבריטים הבטיחו לו, רק לאחר שהצרפתים נלחמים בו, הבריטים נותנים לו כפיצויי את עיראק.

הבריטים הם למעשה אלה הקובעים את הגבולות של ארץ ישראל.

 כבדרכים.  כך גם במסע החיים (האדם ככלי תעבורה)
כבדרכים,  כך גם במסע החיים,
חוצים ומעברים וצמתים שונים,  במגוון של שעות.
יש לעצור,  יש לחשוב,  יש להתבונן לכל צד ולהיזהר מהפתעות.
כבדרכים,  כך גם במסע החיים צריך להגדיר את היעדים המבוקשים באותה עת,  לחשוב על המסלולים הטובים ביותר העשויים להוביל אליהם,
ולעשות הערכות מצב תקופתיות.

כבדרכים,  כך גם במסע החיים,
נמצאות מרכבות רבות במרוץ מטורף
על אותם נתיבים.  בהן,  שמטענו עדף,
וכאלה המתנהגות בדרך המסכנת
את עצמן ואת זולתן.
יש להיזהר מאוד מן השואפים להשיג,  ומוכנים,
עקב-כך,  לדרוס,  בלי חשבון, את הנע בדרכם,
גם תוך הימור על תגובתו.

כבדרכים,  כך גם במסע החיים,
קורה לא פעם,  שנתקעים.  על-כן כדאי לדעת,
שאין זו בושה לבקש עזרה על-מנת להחלץ.

כבדרכים,  כך גם במסע החיים.
רבים הם הגורמים המשפיעים.
ולשם שינוי המצב, יש החותרים לשיפור הדרך,
יש החותרים לשיפור כלי התעבורה,
ויש המנסים לשפר כיוון,
ואולם, בסופו של דבר,
כולם נאצלים להתמודד עם הגורל.

קטע מתוך שיר "כבדרכים" מאת יהודה פסחוביץ