"נוף, טבע ומורשת בארץ הגולן"

"נוף, טבע ומורשת בארץ הגולן"

"ואת גולן בבשן למנשי" (דברים ד, מג)

הגולן שונה
הוא יותר פראי, יותר הירואי מכל חבל ארץ אחר שבמקומותינו.
בגולן צריך ללכת מי שאינו הולך בו, אינו רואה אותו…
הגולן הוא מקום שאפשר לעבור אותו באוטובוס
ולא לדעת שהוא קיים. מי שרוצה לראות אותו
צריך לקחת תרמיל על השכם ולרדת, לרדת מהכביש כמובן
ואז,אתה הולך על רמה סלעית, שחורה ואינך מנחש
שבעוד כמה צעדים תיפול לנקיק עמוק
ותשמע את שאון המים היורדים אל מפל ענק…
אם אתה רוצה לראות את הכוח שיש במים- כאן הוא!
הקירות הזקופים והמפלים שלרגליהם בריכות,
ועל הבריכות עצי תאנה צפופים
מה ישווה לזה?
(עמוס קינן)

טיול באזור הגולן

מה כדאי לדעת על אזור הגולן לפני שמטיילים בו?

מקורות
השם 'גולן' מופיע לראשונה בכתובים בספר דברים, שם זהו שמהּ של עיר בתחום שבט מנשה באזור הבשן: "וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי" (ד', מג). עיר זו שימשה כעיר מקלט, כמתואר בתוספתא: "שלש ערים הפריש יהושע בארץ כנען והיו מכוונות כנגד שלש שבעבר הירדן כשתי שורות שבכרם: חברון ביהודה כנגד בצר במדבר; שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד; קדש בגליל כנגד גולן בבשן" (תוספתא מסכת מכות, פרק ג הלכה ב'). ייתכן ששימוש זה הוא שהקנה לה את השם גולן, מלשון "גולה" או "גלות" (בערבית 'ג'וואל' (جوّال) הוא עובר אורח או נודד). גם בערבית מכונה הרמה בשם דומה: אלְ-גַ'וְלָא.

פרק א תבליט
המרחב הגיאוגרפי של הגולן (תיאור פני השטח מורכב מ 9 קטגוריות: תבליט, סלע, אקלים,קרקע, מים, צומח, חי, אדם בעבר, אדם בהווה).

גבולות גיאוגרפים:
• בצפון – נחל סער ורכס החרמון.
• במערב – קו המצוק (המתלול) היורד לעבר עמק החולה, מפתן כורזים והכנרת.
• בדרום – עמק נהר הירמוך והרי הגלעד.
• במזרח – עמק נחל הרוקד, "קו התילים".

תבליט (מבנה) הבשן והגולן:
הבשן – 35,000 קמ"ר, כולל את היחידות הגיאוגרפיות הבאות :
• הגולן ("אל ג'ולאן") – 1,290 קמ"ר אורך הרמה 69 ק"מ, רוחב כ 26 ק"מ
• החורן (ג'בל דרוז, 1809 מ')
• הלגה
• מישורי הגולן
• גבולות התבליט של הגולן
• בצפון נחל סער המפריד בין הגולן לחרמון
• במערב עמק החולה , הירדן והכנרת
• בדרום נהר הירמוך המפריד בין הגולן להרי הגלעד
• במזרח קו הרי הגעש (חרוטי געש) והרוקד

חלוקה התבליט של הגולן:
• צפון הגולן – מנחל סער ועד לכביש גשר בנות יעקב – קונייטרה.
• מרכז הגולן – מכביש בנות יעקב – קונייטרה ועד לקו פרשת המים בין נחל דליות לנחל סמך.
• דרום הגולן – מקו פרשת המים ועד לנהר הירמוך.

הרי הגעש בגולן:
• הר ורדה – 1,226 מ'
• הר חרמונית – 1,211 מ'
• הר בנטל – 1,171 מ'
• הר אביטל – 1,204 מ'
• הר חזק – 1,158 מ'
• הר פרס – 929 מ'
• הר נמרון (מבוא חמה) – 359 מ'.

פרק ב סלע וקרקע
מושגי יסוד :
• התפרצויות הרי הגעש בגולן לפני 3.5 – 4 מיליון שנה, פעם אחרונה לפני כ 5,000 שנה.
• סלע וולקני – סלע יסוד, סלע געש (פרץ).
• בזלת – סלע שחור וקשה הבנוי ממסה אחידה ודקת גרגר הנוצרת בהתכת הסלע ב 1,200 מעלות.
• לבה – מגמה דלת גזים.
• סקוריה – נוצרת כאשר המגמה עולה מהר, הגזים לא משתחררים ונותרים בתוך הסלע.
• טוף – חומר געשי הנמצא בתוך הלוע והופך לאבק געשי בעל חלקיקים קטנים כאפר.
• קרקע מאובנת – תוצר של בליית הבזלת.

פרק ג אקלים
• חורף לח וגשום, שלג, ערפל, טל.
• קיץ יבש וחם.
• כמות משקעים גדולה בצפון (1,000 – 800 מ"מ).
• כמות משקעים נמוכה בדרום (600 – 450 מ"מ).

נחלי הגולן:
• לעמק החולה זורמים הנחלים הבאים:
נחל סער , עורבים, חמדל, שוח, גילבון

• לבקעת בית צידא ולכנרת זורמים הנחלים הבאים:
נחל משושים, יהודיה, זכי, מגרסה

• לכנרת זורמים הנחלים הבאים:
נחל כנף, סמך, עין גב
נהר הירמוך זורם לירדן

אגירת מים בגולן:
מפעל מאגרי הגולן המים הם המשאב החיוני ביותר לקיומה של ההתיישבות החקלאית בגולן כמות הגשמים בגולן אמנם גדולה , אך הגשמים יורדים רק בחורף וזורמים בנחלי הגולן אל הכנרת . בעבר שאבו את המים מן הכנרת חזרה אל הגולן , כדי להזין את שדותיו ואת שטחי המטע . עלות שאיבת המים הייתה גבוהה ביותר , יישובי הגולן הקימו בשנת 1978 את אגודת 'מי גולן' התאגדות של 27 יישובים חקלאיים מטרתה לספק מים שפירים ומי קולחין לחקלאות ולצריכה ביתית , זאת לצד טיפול בנושאים נלווים במשק המים והחקלאות בגולן .אגודת 'מי גולן' הקימה והפעילה 16 מאגרים בצפון רמת הגולן , במרכזה ובדרומה , כך הביאה לחיסכון בעלות שאיבת המים מהכנרת וסייעה רבות לחקלאות המקומית . המאגרים שנבנו לאורך 'ציר המפלים' יכולים לקלוט כמויות נכבדות של מים , בין 350 אלף ל 750 אלף מטרים מעוקבים מים . קו צינור הנפט הטרנס ערבי , שבעבר העביר נפט מערב הסעודית לחופי לבנון , מעביר כיום את המים מהמאגרי הגולן . מאגר בנטל – בפתחת קונייטרה במרכז הגולן – מאגר דלווה, יוסיפון, רמתניה, קשת, בוטמיה, בזלת, דליות.בדרום הגולן – מאגר רוויה, בני ישראל, חיתל, יקוצה

מעיינות הגולן:
• מעיינות שכבה, מעיינות העתק.
• נשפכים אל עמק החולה – עין מימון, תינה, דבשה, נוטרה, ג'ילבון, עלמין (בריכת הקצינים).
• נביעות רבות בגולן המרכזי – מים מינראליים.
• אגן הניקוז של הגולן – מזין את הכנרת.
• לאחר מלחמת ששת הימים נבנו מאגרי מים בגולן.

לפני הטיול מכירים את החי והצומח בגולן

פרק ד צומח וחי ברמת הגולן
הצמחייה בגולן מגוונת ומשתנה בהתאם לגבהים השונים. חברת הצומח השלטת בגולן העליון, מגובה של 500 מטרים ומעלה, היא חברת האלון המצוי ואלון התולע. חברת צמחים זו, המלווה באלה ארצישראלית, יוצרת חורשים מפותחים ביותר באזור יער מסעדה והר אודם. אל עצים אלה נלווים עוזרר קוצני, שזיף הדוב, אגס סורי ולבנה רפואי. בין העצים מצוי שפע של צמחים שונים, שהבולטים בהם סיסנית הבולבוסין ורקפת יוונית, הנדירה בשאר אזורי הארץ וכאן פורחת בחורף בשפע, סביב גזעי האלון. בגולן ניתן למצוא גם כלניות רבות. רובו של הגולן התחתון, עד לגובה של 500 מטרים, היה מכוסה בעבר ביער עשיר של חברת אלון התבור. כיום שרדו מיער זה רק גושים גדולים אחדים – בעיקר בנחל מיצר שבדרום הגולן ובאזור יהודייה שבמרכזו. לעצי אלון התבור נלווים פרטים רבים של אלה אטלנטית, לבנה רפואי, וכן שיזף השיח ושיזף מצוי. החוקרים מעריכים ששני מיני השיזף השתלטו על שטחים שבהם נפגע היער המקורי, בעיקר בחלקיו הנמוכים של הגולן. באזורים בהם שולטים שני מיני השיזף – בגולן המערבי ובמורדות הפונים אל עמק החולה והכנרת – הם יוצרים נוף דמוי סוואנה. בתי גידול מעניינים נוספים בגולן הם מעיינות, ביצות ומאגרי מים, הנפוצים מברכת רם שבצפון, דרך מעיינות ושקעים טבעיים על פני מרכז הגולן, ועד נחלי האיתן הרבים שבמערבו. חברות הצומח השולטות בגדות נחלי האיתן הן חברת שיח-אברהם מצוי, חברת פטל קדוש וחברת הרדוף הנחלים. בגדות המעיינות ובמקומות לחים רבים אחרים גדלים עצי צפצפה איטלקית, שהובאו על ידי תושבי הגולן כמקור לעצה משובחת. שני צמחים בעלי ייחוד אסתטי גדלים אף הם בגולן: אירוס הגלבוע, הגדל בשוליים הדרומיים, ואירוס הגולן, הגדל במרכז הגולן וברכס בשנית. הגולן אינו מיושב בצפיפות ולכן עולם החי בו עשיר למדי. אמנם הצבאים, הדובים והנמרים, שחיו בו בעבר, הוכחדו, אבל עדיין אפשר למצוא זאבים וצבועים מפוספסים. כמו כן משמש האזור כמקום חיות לנמיה, לחתול הבר, לשועל המצוי, לסמור, לגירית, לחזיר הבר, לשפן הסלעים הסורי, ולשלושה מיני מכרסמים, הגורמים נזק לחקלאות – הדורבן, המריון המצוי ונברן השדה. עולם העופות של הגולן עשיר ביותר, בעיקר במינים של ציפורי שיר קטנות, אך רק שני מינים מיוחדים לאזור זה: העורב הזנבתן (הנקרא גם עקעק או עורב הנחלים) ומין של דורס לילי, הנקרא קטופה. כמו כן מקננים באזור שלושה מיני בז – בז מצוי, בז אדום ובז העצים. ריכוזים גדולים של עופות אפשר למצוא בנחל דליות, שם יש מושבה גדולה של נשרים, ובאל-חמה, שם מדי חורף נאספים המוני זרזירים מבקעת הירדן והגולן ללינה על עצי הפיקוס. כמו כן אפשר למצוא בגולן מינים רבים של דו-חיים, כמו קרפדות וצפרדעים, וזוחלים רבים, כמו צבי יבשה ומיני לטאות (מניפנית הסלעים, עינחש, לטאה ירוקה ועוד). מאחר שרמת הגולן עשירה בבזלת ודלה בסלעי גיר החלזונות נדירים בה, שכן הם זקוקים לסביבה גירנית על מנת לבנות את הקונכייה שלהם. התולעת השטוחה Dugesia golanica, הקרויה על שם רמת הגולן, הינה מין אנדמי המצוי במעיינות עין דן ועין בניאס בלבד.

היסטוריה של הגולן ובני האדם

פרק ה אדם בעבר ובהווה
אדם בעבר סקירה היסטורית:
התקופה הפריהסטורית 1,000,000 4,500 לפני הספירה
חבורות ציידים- אנשים. חיו חיי נוודות. כלים עשויים עצמות, כלי אבן וצור. התפתחות הכלים . ראשית החקלאות.

התקופה הכלכוליתית 4,500-3,300 לפני הספירה
מעבר מכלי אבן לכלי מתכת (נחושת, ברזל וברונזה כלקוליתית (כלקוס- נחושת, ליתוס- אבן)

תקופת הברונזה 3300 – 2200 .
ראשית הערים, שגשוג בארץ ישראל. תחילת הופעת התעודות הכתובות. הופעת השבטים השמיים. הרס וחורבן בארץ ישראל בעקבות מאבקי שליטה- בצפון ממלכת מִיתנַי ובדרום מצרים.
מהתקופה הכלקוליתית ותקופת הברונזה פזורים ברמת הגולן מאות דולמנים, מבנים מגליתיים מבזלת, שהגדול שבהם הוא גלגל רפאים.

ימי יהושע והמלוכה בישראל 1200 – 586 לפני הספירה
שני שבטים נקשרו לגולן בימי יהושע – שבט דן, שעליו נאמר: "דן גור אריה יזנק מן הבשן" (דברים ל"ג 22) וחצי שבט מנשה. העיר גולן שימשה עיר מקלט לתושבי צפון-מזרח ארץ ישראל, וכנגדה – עיר המקלט קדש בגליל.

מלכי ישראל ויהודה
התייחסו לחבלי הגולן והבשן כאל מרחב בטחוני וכלכלי.
שאול ראשון למלכי ישראל, כבש את ממלכת ארם-צובה.
דוד כבש את ממלכת ארם דמשק ומינה עליה נציב.
הוא אף נשא לאשה את מעכה בת תלמי מלך גשור, היא אם אבשלום.
שלמה המלך מיסד את הממלכה ומינה 12 שרים כלכליים ומנהליים בכל חבלי ארץ ישראל.

פילוג הממלכה
מותיר את האזור בשליטת ממלכת ישראל, שהמשיכה להלחם במשך 150 שנה במלכי ארם.
רוב המלחמות נערכו בשומרון, בגלעד ובגולן,
המפורסם סיפור הניצחון של אחאב על בן הדד מלך ארם באפק שבגולן.
החשיבות הכלכלית של הגולן והבשן נבעה מהיותם אזורים לגידול שעורה ודגן, בקר וסוסים,
במיוחד בשל היותם אזור מיוער, שעציו שימשו לבניית מרכבות מלחמה.
חורבן בית ראשון 586 לפני הספירה .

ימי החשמונאים 166 – 63 לפני הספירה
בראשית המרד החשמונאי (152 לפסה"נ) ערך יהודה המכבי מסע מלחמה והצלה לתושבי הגלעד והגולן, שביטחונם וקיומם עמדו בסכנה. אלכסנדר ינאי כבש בשנת 81 לפסה"נ את הגולן והפך את העיר גמלא לבירת חבל הגולן היהודי.

המלך הורדוס, 37לפני הספירה עד 6 לספירה .
קבל מהרומאים בשנות ה-30 לפסה"נ את חבלי הבשן, הושיב בשישה ישובים את הקשתים והפרשים המעולים של זמרי (היהודי מבבל), כהגנה מפני שודדים ונוודי מדבר שפלשו לאזור. תפקידם היה ללוות את עולי הרגל הבבליים לירושלים ולפקח על שיירות המסחר בדרכים הבינלאומיות.
בימי הורדוס, בניו ונכדו הוצב צבא פרשים יהודי לשמור על הדרכים המקשרות בין בבל לארץ ישראל.

המרד הגדול ברומאים (70-67 לספירה)
הקיף גם את הגולן. מבין 19 המבצרים שביצר יוסף בן מתתיהו, שלושה היו בגולן: גמלא, סלוקיה וסוגנה. המלחמה הגורלית והמכרעת בגמלא הוסיפה פרק נורא הוד בסיפורי הגבורה של מלחמות היהודים, ובאתר גמלא, שנחשף בחלקו, נתגלה בית כנסת מימי בית שני.

תקופת המשנה והתלמוד מאה 3 עד המאה 5 .
בסקר הארכיאולוגי, שנערך בגולן לאחר מלחמת ששת הימים, נחשפו כ-300 ישובים מתקופה זו. שרידיהם של 27 בתי כנסת נתגלו בגולן עד כה. בית הכנסת המפואר בקצרין, ישוב יהודי המשוחזר בחלקו, מהווה הוכחה לשגשוג הרוחני והחומרי של הגולן בימי התלמוד.

שלהי השלטון הנוצרי ( ביזנטי מאות 7-6) מאה 6 עד מאה 7
רוב ישובי הגולן הנוצריים והיהודיים ניטשו עקב פלישות הפרסים, הבדואים והערבים. למרות זאת ממשיך היישוב היהודי להתקיים בכפרים ספורים, ביניהם קצרין, עד הרעש הגדול של 749.

התקופה הערבית המוסלמית מאה 7 עד מאה 12 .
בימי שליטי דמשק הערבים המוסלמים ( בית אומיה ) נשמרו הסדר והביטחון בגולן , אך עם עליית שליטי בגדד הערבים המוסלמים ( בית עבאס ) פלשו שבטים נוודים יושבי המדבר לתחומו והפכוהו לאזור שוד וביזה. עם זאת, התקיים ישוב יהודי בבניאס ובפיק עד למאה ה-11, ועדויות לכך נמצאו בכתבים עתיקים במצרים הנקראים "הגניזה הקהירית".

התקופה הצלבנית מאה 11 עד 13 .
שליטה רופפת של הצלבנים באזור בגלל נוכחות של שבטים ערבים שחששו מאיום על דמשק .
התחוללו קרבות בין הצלבנים והמוסלמים, במיוחד סביב עיר המבצר בניאס.

התקופה המוסלמית המצרית ( הממלוכים ) מאה 13 עד המאה 16 .
התאפיין בישובי פרזות רבים שהתמחו בגידול בקר. דרכי שיירות מהירמוך דרך מזרח הגולן עד פיתחת קונטרה וכלל גם תחנות דרכים ( חאנים ) , בסוף התקופה התערער הביטחון, דבר שהוביל לנחשלות כלכלית. אוכלוסיית הגולן דולדלה ומרבית ישוביו חרבו וניטשו.

האימפריה העותמנית מאה 16 עד המאה 20 .
נסיגה ישובית וכלכלית נמשכת בגולן מאז תחילת הכיבוש העותמני ב-1516 ועד תחילת המאה ה-20. יש לציין, שחלוקה מדינית-פנימית, כדוגמת זו המוכרת לנו כיום, לא התקיימה אז. המשך דרכי שיירות מהירמוך דרך מזרח הגולן עד פיתחת קונטרה וכלל גם תחנות דרכים ( חאנים ) שבטים בדואים פשטו על הגולן הפכו אותו לאזור ספר פראי. השלטון העותמני החליט לרסן את פלישות הבדואים על ידי יישובם מחדש של מיעוטים אתניים באזור. כך בשנת 1878 הועבר לגולן שבט צ'רקסי, שבנה את כפריו לאורך קו התילים במרכז הגולן; גם דרוזים התנחלו בצפון הגולן רוב הגולן היה נטוש במשך כאלף שנים עד לשלהי המאה ה-19.

ההתיישבות היהודית בגולן ובחורן (בבשן)
בסוף המאה ה-19 התקיימו 4 ניסיונות של יהודים להתיישב בגולן ובחורן:
1886 – התיישבות של בני צפת ברמתניה , שגורשו לאחר שנתיים בפקודת פחה דמשק.
1888 – נוסדה המושבה בני יהודה בביר שגום (צפונית מזרחית לעין גב).
המקום ניטש ב-1920 בעקבות רצח תושביו על ידי בדואים.
1891 – הברון רוטשילד רכש כ-100,000 דונם בחלקו הדרום-מערבי של החורן. יהודים מרוסיה, רומניה, בולגריה, ארצות הברית, קנדה ואנגליה התיישבו בסביבות הכפרים ג'ילין וסאחם ג'ולן. רובם גורשו בפקודת פחה דמשק ב-1898, למעט יהודי בולגריה, שגורשו מאוחר יותר.
חוות הברון ליד ג'ילין המשיכה להתקיים עד למלחמת העולם הראשונה.

תביעות התנועה הציונית
מנהיגי התנועה הציונית ראו ברמת הגולן חלק לא נפרד מארץ ישראל. כשדנו צרפת ואנגליה בפברואר 1919 על חלוקת האימפריה העותמנית וקביעת גבולות המנדט, תבעה ההסתדרות הציונית את הגולן כולו בתחום המנדט הבריטי, המיועד להקמת בית לאומי ליהודים. תוכניתם המינימליסטית של ד"ר חיים ווייצמן ואהרון אהרונסון דרשה מוועידת השלום שטח של 45,000 קמ"ר, הכולל את כל מקורות המים בצפון ובמזרח. התביעות המקסימליסטיות לדוד בן-גוריון (60,000 קמ"ר) וליצחק בן צבי (80,000 קמ"ר). ואכן, בהסכם משנת 1920 נכלל הגולן בתחום המנדט הבריטי, אולם ב-1923 שונה ההסכם והגולן עבר לתחום המנדט הצרפתי.

סוריה
סוריה קיבלה את עצמאותה בשנת 1946 וירשה את גבולותיה מן המנדט הצרפתי, ריבונות סורית התקיימה בגולן במשך 21 שנים בלבד – משנת 1946 עד 1967. גבול ארץ ישראל סוריה קו הגבול בין ישראל לבין סוריה נמצא במחלוקת, אשר הולכת אחורה עד ראשית המאה ה-20. במהלך מלחמת העולם 1 ב 1916, הסכימו צרפת ובריטניה על חלוקת שטחי האימפריה העותומאנית הסכם סייקס-פיקו, לאחר מלחמת העולם 1 ב 1920 הסכימו צרפת ובריטניה על שינוי הקו המקורי בוועידת סן-רמו. גבול זה נקבע כגבול המנדט הבריטי בארץ ישראל. גבול סן רמו יצר את "אצבע הגליל" והוא עובר מהכנרת צפונה עד מטולה, משם דרומה למלכיה ומשם לראש הנקרה. הגבול הסופי נקבע רק בשנת 1924, נקבע כי הגבול יעבור ממזרח לכנרת, 10 מטרים מקו המים. בצפון יעבור הגבול ממזרח למעיינות דן, ויכלול את מי הבניאס, בדרום ממזרח למעיינות אל-חמה (חמת גדר). כל זאת, כדי להשאיר את השליטה במקורות המים של הצפון בידי גורם אחד – המנדט הבריטי. קו גבול זה שימש גם כגבול בתוכנית החלוקה שקיבל האו"ם ב-29 בנובמבר 1948, לקראת חלוקת שטח המנדט הבריטי למדינה ערבית ולמדינה יהודית.

מלחמת העצמאות
פרצה בנובמבר 1947, ובמאי 1948 באה פלישת צבאות ערב לארץ, כאשר הכוח העיקרי שפעל בחלקה בצפון-מזרחי של א"י היה הצבא הסורי. הסורים ניסו את המהלכים הצבאיים שלהם בשתי גזרות: הגזרה הדרומית יותר, שבה הסורים תקפו כבר מיום עזיבתם של הבריטים את הארץ- 15 במאי 48'. הסורים פלשו בציר הדרומי ביותר מכיוון אל-חמה כאשר כוונתם היתה להגיע אל העיירה העברית הגדולה צמח, לכבוש את ישובי עמק הירדן והדגניות, להמשיך אל צומת מסכנה (צומת גולני של היום), ומשם הדרך לחיפה תהיה פתוחה בפניהם. הפלישה בגזרה הדרומית של צמח-דגניה נכשלה בגלל התעקשותם של הלוחמים בדגניה ובגלל אספקה טובה למדי של כוחות רעננים ואמצעי לחימה ישראלים. לאחר הכישלון על הגזרה הזו, הסורי ניסו במאמץ משני נוסף לתקוף את קיבוץ עין גב. אנשי עין גב קיבלו תגבורת והצליחו לבלום את המאמץ הסורי ואף לכבוש את סוסיתא, שהיה משלט ברמה הסורית, שבסופו של דבר נשאר בידינו עד 67'. כשהסורים הבינו שבגזרה הדרומית הם לא יוכלו להשיג הישג של ממש, הם ריכזו מאמץ שלישי חזק ביותר לעבר גשר בנות יעקב, כאשר מטרתם: לחצות את הירדן תוך כיבוש כל מה שנקרה בדרכם (כולל משמר הירדן ומחניים), וכפי הנראה לעלות ולשחרר את צפת, שב-11 במאי נפלה בידי כוחות הפלמ"ח ו-12 אלף ערבייה נטשו אותה. נאמר על הסורים שהם ביקשו לבתר את הגליל היהודי לכמה בתרים, ואז לטפל בכל בתר כזה בנפרד. במלחמת ששת הימים שבין ה-5 ביוני ובין ה-11 ביוני 1948 הסורים בסופו של דבר הצליחו לכבוש את משמר הירדן וליצור ראש גשר משמעותי וחזק מאד בצידו המערבי של גשר בנות יעקב. מיד לאחר שתפסו את המושבה משמר הירדן, הסורים נאחזו במקום ולקחו את אנשי המושבה שלא נפלו בקרב לשבי בדמשק, נכנסה לתוקפה (ביוזמת האו"ם) ההפוגה הראשונה של המלחמה, ב-10-11 ביוני, עם נפילתה של משמר הירדן. במהלך ההפוגה הזו ניצל צה"ל את הזמן והתארגן, רכש נשק, נערך מבחינת כוח אדם וגייס ג"לניקים (גיוס חוץ לארץ- גיוס עולים חדשים שזה-עתה הגיעו למדינה) והכשיר מטוסים, שיריוניות, טנקים ונשק. למעשה צה"ל התחמש והתעצם מאד במהלך ההפוגה הזו. ההפוגה ארכה חודש, ועם סיומה, ב-10 ביולי 1948, יצא צה"ל לקרבות עשרת הימים (שנמשכו עד ה-20 ביולי), שאחריהם יצאה לדרך ההפוגה השניה, שנמשכה עד אוקטובר 48'. קרבות עשרת הימים נועדו ליצור מצב חדש, בעיקר בשתי גזרות: 1. חזית המרכז, שם יצא באותם ימים מבצע דני (שנקרא גם "מבצע הלרלר"- ראשי תיבות של: לוד-רמלה-לטרון-רמאללה).2. גזרת הגליל: בצפון יצאו מבצע דקל, שבמסגרתו נכבש כל מרחב הגליל התחתון, כולל נצרת, סכנין ועראבה, ומבצע ברוש, ספיח של מבצע דקל, שנועד ליצור עובדות יותר מוצלחות מבחינת כוחותינו ביחס לסורים. בימים שבין ה-10 ביולי וה-16-17 ביולי נערכו קרבות קשים ביותר, כאשר מי שלקח על עצמו את ניהול המערכה היתה חטיבת כרמלי בפיקודו של אלוף משה כרמל, וגדודיה, בעיקר גדוד 22 ו-23. מטרת המתקפה הישראלית: לעקור את ראש הגשר הסורי ממערב לירדן ולהדוף אותם חזרה מזרחה. לשם כך תוכנן מבצע מורכב מאד, שכלל בין היתר צליחה של הירדן בעזרת דוברות, לתפוס את עורפו של הצבא הסורי ולנתק אותו ממקורות האספקה שלו. המאמץ העיקרי תקף את ראש הגשר הסורי במרחב של משמר הירדן. צבאות ערב של מלחמת העצמאות היו פחות טובים בקרבות-התקפה- יכולת ההתקפה שלהם לא היתה מן המשובחות, כי הם היו בעיקר כוחות קולוניאליים, שתפקידם היה להגן על שלמות המשטר והשלטון, ולכן האוריינטציה הצבאית שלהם היתה הגנתית באופייה. ולכן כאשר הסורים נאחזו כאן, כל הניסיונות של חטיבת כרמל לאגף אותם לא עלו יפה. לא הצליחו לעקור את ראש הגשר מכאן, וב-16 ביולי הסורים בעצמם יצאו למתקפה חזקה מאד שמטרתה- לא רק לשבור את הכוח שתקף אותה ולעקור אותו מהמאחזים שהצליח לתפוס, אלא גם להמשיך לכיוון מחניים ובסופו של דבר אל צפת. הקרב שנערך ב-16 ביולי כאן, בחרבת ירדא, הוא קרב ההכרעה שנועד למנוע מהכוחות הסוריים להגיע למחנים ולהמשיך ממנה הלאה. בסופו של דבר הכוחות הסורים נבלמו במקום הזה, כאשר במערכה נפלו למעלה מ-40 לוחמים. בעקבות הקרב הזה, שהיה לא מוצלח מבחינת השגת המטרות, הסורים נסוגו חזרה למשמר הירדן וישבו שם עד יולי 1949, כאשר נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל וסוריה, שאז נעשו חילופי שטחים, ובין היתר הסורים נסוגו אל מעבר לגשר בנות יעקב מזרחה ועזבו את משמר הירדן. התנאי לעזיבתם של הסורים את המובלעות שלהם באזור שכאן (משמר הירדן), צפונה (אזור דן, דפנה ושאר ישוב) ודרומה (אזור תל קציר), היה יצירת סטטוס קוו שאין להפר אותו, והוא נוגע בעיקר לאי שינוי סדרי בראשית בשטחים שבהם היו הסורים ונסוגו, לאמור: לא ייכנסו לשם כוחות צבא, לא יוקמו שם יישובים ולא יערך בהם דבר שיש בו לערער את המצב שקובע ביולי 1949. לדבר הזה יש משמעות אדירה, משום שבסופו של דבר המצב הזה של הסטטוס קוו שהוסכם עליו בין ישראל וסוריה, הוא שגרם ל-19 שנים של מתח בלתי פוסק בגזרת ישראל-סוריה, כאשר ההפרות מן הצד הישראלי של ההסכם הזה היו רבות יותר מן ההפרות מהצד הסורי (פרויקט ייבוש החולה ופרויקט המוביל הארצי שניסה להעביר מים מגשר בנות יעקב לשאר חלקי הארץ אך לאחר התערבות האו"ם נאלץ להעביר את המים מאשד כינרות, בגובה מינוס, דבר שהעלה בצורה ניכרת את עלות הפרויקט). בתגובה למפעל ההטיה הישראלי, הסורים עשו את מפעל ההטיה שלהם. באנדרטה שבמקום (שמציגה לא רק את שמות הנופלים כאן אלא גם את שמות הנופלים בגזרות סמוכות) אפשר לראות את מגוון החילות שהשתתפו בקרב, כאשר הכוחות העיקריים היו גדודי חטיבת כרמלי (גדוד 22, גדוד 23 וגדוד 24), היו כוחות עזר קטנים מחטיבת גולני, אנשים מבוגרים ש"נשאבו" מהקיבוצים הסמוכים לטובת הלחימה, תותחנים, אנשי חיל האוויר (גם מטוס נקרא לכאן כדי לתקוף את הריכוזים של הצבא הסורי בפצצות תבערה פרימיטיביות שזרק המטילן מהמטוס באופן ידני, בעיקר מטוסי פייפר מיושנים ודלים).

מלחמת ששת הימים
רקע:
ב- 7 באפריל 1967 התחוללה בדרום הכינרת תקרית על רקע עיבוד חקלאי ובמהלכה הופלו שישה מטוסים סוריים. הפגיעה ביוקרה הערבית הייתה קשה והתעורר חשש לגורל המשטר בדמשק, במיוחד לאחר אזהרה שהשמיע הרמטכ"ל יצחק רבין. סוריה טענה כי ישראל מרכזת כוחות בגבול וברית המועצות המשיכה להפיץ בדותה זו והעבירה אותה כמידע מוסמך למצרים. נשיא מצרים, עבד אל-נאצר, לא יכול היה לעמוד מנגד ולהתכחש לחוזה ההגנה עם סוריה. ב- 14 במאי 1967 הועמד הצבא הסורי בכוננות ובשעות הערב החלו כוחות לנוע לסיני, תוך כיסוי מלא של התקשורת. בשלב זה לא התכוון עבד אל-נאצר למלחמה; בצעד זה רצה לאלץ את ישראל לרכז כוחות בגבול מצרים כדי להסיר את האיום מעל סוריה, וכך להפגין את אמינות ההרתעה המצרית ואת נכונותה להיחלץ לעזרת מדינה ערבית אחרת. כעבור יומיים דרשו המצרים כי כוח החירום של האו"ם יפנה את עמדותיו ויתרכז במחנות. מזכיר האו"ם סירב והשיב כי המשמעות היא פינוי הכוח. מצרים דרשה את הפינוי וב- 19 בחודש פונה כוח החירום של האו"ם. בישראל נודע על כניסת הכוחות לסיני בעת מצעד יום העצמאות. התגובה הייתה מאופקת וננקטו צעדי כוננות. אולם סילוק כוחות האו"ם יצר מצב חדש, והחמרה נוספת במשבר המתפתח חלה עם הכרזת נשיא מצרים על סגירת מייצרי טיראן בליל 22/23 במאי. סגירת המייצרים הייתה עילה למלחמה מבחינת ישראל, הצעד המצרי היה התגרות ישירה, ומשמעותו הייתה כי כוח ההרתעה הישראלי פג. ריכוז הכוחות המצרים בסיני נמשך וישראל אף היא תגברה את כוחותיה, אולם בשלב זה ניסתה לחפש פתרון מדיני. הפניות לאו"ם ולמעצמות לא הניבו תוצאות. ארצות הברית ביקשה מישראל להמתין ולתת סיכוי לפעולה מדינית, וישראל נענתה. המדינה נכנסה למה שכונה אז "תקופת ההמתנה". בישראל התגבשה ההערכה כי למרות החומרה של סגירת המייצרים, הסיכון הממשי נובע מריכוז הכוחות המצרים בסיני, משיתוף הפעולה של מצרים עם סוריה, מהתלכדות העולם הערבי סביב מצרים – לרבות ירדן, שחתמה ב- 30 במאי על הסכם הגנה עם מצרים והעמידה את צבאה תחת פיקוד מצרי. פתרון מדיני לא נראה באופק, הסכנה שבהתקפה ערבית יזומה הייתה ברורה, והתגבשה ההכרה כי אין מנוס מנקיטת יוזמה. ב- 1 ביוני הוקמה ממשלת ליכוד לאומי ומשה דיין קיבל את תיק הביטחון מידי ראש הממשלה לוי אשכול. ב- 4 ביוני קיבלה הממשלה את ההחלטה לצאת למלחמה, וב- 5 ביוני יצא צה"ל לסכל את האיום על ישראל.

הלחימה בחזית הסורית:
באופן מפתיע הייתה הגזרה הסורית רגועה יחסית ב- 5 ביוני. הסורים ירו אש ארטילרית ואף שיגרו מטוסים לתקוף בשטחנו, אך הנזק היה מועט. כוחותינו השיבו באש וחיל האוויר הופנה לגזרה זו והשמיד חלק מחיל האוויר הסורי. למרות שהיו ערוכים למתקפה לעבר ישראל בהתאם לתכניתם, ביכרו הסורים להמתין עד שיתברר המצב בחזיתות האחרות ולא מיהרו להיענות ללחצי מצרים ולתקוף. למחרת ביצעו הסורים חלק קטן מתכנית המתקפה שלהם, כאשר תקפו את אשמורה, את משק דן ואת תל דן. התקפות אלה נהדפו באבדות כבדות לסורים. ב- 6 וב- 7 ביוני התנהלו חילופי אש ארטילרית, ומטוסי חיל האוויר פעלו לשיתוק התותחים הסוריים. אלוף הפיקוד, דוד אלעזר, רצה לתקוף אך שר הביטחון לא אישר זאת. ב- 8 בחודש תקף חיל האוויר, שהתפנה ממשימות בגזרות האחרות, בצורה מרוכזת את המערך הסורי ברמת הגולן. נערכו הכנות להתקפה, אך זו בוטלה. למרות זאת שמר הפיקוד על מוכנות לתקוף למקרה שישתנו ההוראות; המטכ"ל אף הוציא פקודות להניע כוחות שהשלימו את משימותיהם בגזרות האחרות לפיקוד הצפון. ב- 8 ביוני בערב נערכה ישיבת ממשלה לדון בפעולה נגד הסורים. שר הביטחון התנגד לכך בנימוק שאין לפתוח חזית נוספת ומחשש להתערבות סובייטית. לקראת בוקר ה- 9 ביוני, לאחר שנודע כי מצרים הסכימה להפסקת אש, שינה שר הביטחון את דעתו והורה לפיקוד הצפון לתקוף.

תחילה הוכנסו לקרב החטיבות המרחביות שהיו בקו. החטיבה בעמק החולה תקפה וכבשה את המוצבים הסורים בגזרת גונן-נוטרה. כוח מחטיבת עמק הירדן יצא לתקוף לעבר תאופיק, אך ההתקפה שובשה בגלל הפגזה סורית כבדה, ובוטלה. בינתיים נערכו להבקעת כוחות המאמץ העיקרי – חטיבה 8 שהועלתה מסיני וחטיבת גולני. חטיבה 8 פרצה מ"גבעת האם" שליד כפר סאלד ונעה לעבר זעורה. תוך כדי לחימה סטה גדוד הטנקים מהנתיב המתוכנן והתקדם לעבר קלע, תוך התגברות על קשיי קרקע ועל התנגדות סורית; בסוף הקרב הגיעו לקלע רק שני טנקים כשירים. בעקבות חטיבה 8 נעה חטיבת גולני וכבשה את המוצבים תל- עזזיאת ותל-פאחר; באחרון התנהלה לחימה קשה. בלילה נעו כוחות החטיבה לעבר אזור הבניאס, והשתלטו עליו לקראת בוקר ה-10 ביוני. בינתיים הגיעו לפיקוד כוחות נוספים מהזירה הירדנית. חטיבה 37 עלתה לרמה באזור גונן, לאחר שהמוצבים הסורים הקדמיים בגזרה זו נכבשו קודם לכן. חטיבה 45 כבשה בלילה את תל חמרה. למחרת, ה- 10 ביוני, נמשכה ההתקדמות לעומק רמת הגולן, תוך התחושה כי שעון החול המדיני אוזל והולך והפסקת האש קרבה. חטיבה 45 נעה לעבר צפון הרמה וכבשה את אזור מסעדה; חטיבה 8 כבשה את קוניטרה; וחטיבה 37 התקדמה לכפר נפח. בדרום רמת הגולן פעלה אוגדת פלד; כוח מחטיבת הצנחנים 80 כבש את תאופיק וכוחות נוספים הונחתו במסוקים לעומק השטח והגיעו עד צומת בוטמיה; כוח נוסף ירד לכיוון אל-חמה. החטיבות המרחביות השתלטו על המוצבים הסוריים לאורך הכינרת ועד גשר "בנות יעקב". בשעות אחרי הצהריים עלתה לרמה חטיבת "הראל" והתקדמה בלילה עד חושניה. למחרת נמשכו פעולות טיהור וייצוב קו הפסקת האש, כאשר כוח השתלט על אל-חמה, חטיבת "הראל" נעה דרומה עד צומת בוטמיה ובצפון התבססה השליטה באזור קוניטרה וצפון הרמה. ב- 12 בחודש הוטס כוח גולני ותפס את כתף החרמון. לחיל האוויר היה חלק חשוב בניצחון במלחמה. במהלומה האווירית שפתחה את המלחמה השיג החיל את העליונות האווירית ושליטה מוחלטת בשמי הזירה. כתוצאה מכך כמעט שלא הותקפו כוחותינו מהאוויר, ומטוסי חיל האוויר סייעו לכוחות היבשה וביצעו תקיפות מניעה שבמהלכן הושמדו כוחות אויב רבים. המסוקים הנחיתו כוחות בשטח האויב ופינו נפגעים. חיל הים נטל חלק בלחימה באבטחת חופי המדינה, בהטלת סגר על נמלי האויב ובמניעת פעילות של ציי האויב. החיל אף פגע בכמה מספינות האויב. לוחמי הקומנדו הימי חדרו לנמל אלכסנדריה ופגעו בכלי השייט בנמל. טרפדות חיל הים הגיעו ראשונות לשארם א-שייח ותפסו את המקום.

סיכום תוצאות מלחמת ששת הימים:
• כיבוש שטחים: הגדה המערבית כולל ירושלים המזרחית, עזה, רמת הגולן וסיני.
• גבולות ארוכים – עקב כך היה צורך בהצבת חיילים נוספים עבור השמירה על הגבולות החדשים.
• 800 הרוגים לכוחותינו.
• שליטה באוכלוסייה הערבית – בעייתיות לאומית שיצרה אי שקט עד היום.
• עומק אסטרטגי ושליטה בנקודות אסטרטגיות כגון: רמת הגולן, ירושלים.
• איחוד ירושלים.
• יצירת מורל גבוה בעם – אופוריה.
• איבה ערבית ותסכול על כישלונם (שגרם בעתיד לפרוץ מלחמת יום -כיפור).

המאבק על המים
בתום מלחמת העצמאות (1949), עם הסכמי שביתת הנשק (הסכמי רודוס), הוחלט על חלוקת השטחים בין ישראל וסוריה: השטח שבין הבניאס לדן, דרום החולה ושפך הירדן, דרום מזרח הכנרת מצמח עד עין-גב – שטחים מפורזים. קו הגבול (לפי החוק הצרפתי-בריטי) עובר 10 מ' ממזרח לחוף הכנרת – גבול שקשה לשמור עליו, מאחר ומפלס המים משתנה. רמת הגולן והחרמון שייכים לסוריה.
לא הייתה הגדרה מדויקת מהו שטח מפורז. ההכרזה על שטח מפורז הייתה דרך מהירה "לסיים את העסק".

לפי החלוקה הנוכחית וגם הבריטית-צרפתית בהסכמי סייקס-פיקו ופולה-ניוקומב, נביעות החצבאני (וואזאני וחצביה) נמצאות בלבנון, נביעת הבניאס נמצאת בסוריה, ונביעת הדן תמיד נמצאת בישראל. יש לציין כי הדן מספק פי 2 מים בשנה מאשר הבניאס והחצבאני: האחרונים מספקים כל אחד כ- 125,000,000 קוב בשנה, והדן מספק כ-250,000,000 קוב בשנה.
אולם, כשמדובר בצרפתים ובבריטים הכל טוב ויפה, אבל מה קורה כשמדובר ביחסי ישראל-סוריה?

רוב משק המים של ישראל מגיע מהחרמון – מי שלגים שנמסים ומחלחלים לעומק ההר, עד שהם מגיעים לשכבה לא מחלחלת ובה הם נובעים החוצה למעיינות. מאותם מעיינות הנובעים למרגלות החרמון זורמים הנחלים, שלושת מקורות הירדן (דן, בניאס וחצבאני) ומספקים כ-500,000,000 קוב בשנה. המים האלה זורמים לירדן וממנו לכנרת, ממנה אנו שואבים את המים לצרכינו.
מים אחרים שזורמים לכנרת הם מרמת הגולן, מהנחלים יהודיה, ג'ילבון, אל-על, זוויתן וכו'. כלומר, המים זורמים בשטח סורי (נכון לשנים 1948-1967), אך מגיעים לכנרת, שהיא בשטח ישראלי.
החרמון והגולן, כאמור, שייכים לסוריה, ולכן מימיהם אינם רק של ישראל. אולם, הם זורמים לכנרת, אשר כולה בשטח מדינת ישראל. כאן מתחילה הבעיה: לא ברור למי מותר ולמי אסור להשתמש במים, וכל צד חושב שרק הוא יכול.

אם נחזור ל-1950, לפרויקטים הגדולים של מדינת ישראל, ניזכר שהארץ מחולקת לשלושה אזורי מים: אזור העודפים בצפון, האזור המאוזן במרכז ואזור המחסור בדרום.
כידוע, המים האלו נשאבים מהכנרת ומובלים בצינורות לכל חלקי הארץ. בנוסף, ישנם אזורים בארץ שמקבלים את מימיהם מאקוויפר החוף ומאקוויפר ההר.

פרויקט ייבוש החולה
ב-1951 מתחילים לעבוד על הפרויקט: מתוכנן לחפור שתי תעלות – ממזרח וממערב לירדן, על מנת להעביר את המים באופן מבוקר לכנרת. התעלה המזרחית אמורה הייתה לעבור בשטח הסורי, אך כדי ליצור עובדה מוגמרת, סללה מדינת ישראל את כביש גונן-גדות (918) שעובר עוד ממזרח לתעלה הזו, כדי להכריז "זהו שטח ישראלי". יש לציין שהעבודות נעשו בשטחים מפורזים, וכמו שראינו, ישנה בעייתיות עם ההגדרה של "שטח מפורז" – הסורים טוענים שאין להכניס שום גוף, אזרחי או צבאי, ומדינת ישראל טוענת ששטח מפורז הוא שטח אליו אין להכניס כוחות צבאיים, אך מותר לקיים בו פעילויות אזרחיות. הסורים טענו שייבוש העמק יקל על פעולה צבאית של צה"ל אם וכאשר ירצה לעלות לרמת הגולן.
באותה תקופה, במקביל לעבודות הייבוש, הסורים היו מפציצים את יישובי העמק, ומדינת ישראל החזירה בתגובות.
בשנת 1957 העמק יובש באופן סופי.

פרויקט המוביל הארצי
ב-1953 עולה הרעיון להקמת המוביל הארצי, שיעביר מים מאזור העודפים לאזור המחסור באמצעות צינורות.
הכנרת נמצאת בגובה 210 מטרים מתחת לפני הים. על מנת להעלות את המים שלה לגובה ממנה ניתן יהיה להעבירם לשאר חלקי הארץ, צריך כוח עצום. לכן, הרעיון הראשוני היה לשאוב את מי הירדן ההררי באזור גשר בנות יעקב, שם פני השטח גבוהים מגובה פני הים. משם תוכנן להסיע אותם לכנרת, לאזור כפר-נחום, ושם להפיל אותם בעוצמה רבה, בצורה שתייצר חשמל להעלאת ושאיבת מי הכנרת. את המים שיישאבו יעבירו לבקעת בית-נטופה ומשם למאגר אשכול, שם יעברו המים טיהור. ממאגר אשכול לרמת מנשה ומשם לכל חלקי הארץ.
התכנון הנ"ל מפריע לסורים. הם טוענים שהמים שנלקחים מהירדן ההררי ייבשו את הירדן ההררי, שנכלל בשטחים המפורזים. סוריה פונה לאו"ם, והאו"ם מתערב לטובתה. בן-גוריון, בתגובה, אומר את הביטוי המפורסם – "או"ם שמום" ומורה להמשיך בעבודות. בסופו של דבר הלחצים עובדים ומוחלט להפסיק את התוכנית במתכונתה הנוכחית. לארץ מגיע מומחה מים מארה"ב בשם ג'ונסטון על מנת להציע תוכנית חלופית.
תוכנית ג'ונסטון: שאיבת המים תתבצע בשטח ישראלי לא מפורז – אתר ספיר (כפר נחום). מכאן נוצר מצב בו אין אנרגיה טבעית לייצור חשמל (הפלת המים לטורבינות), מאחר והמים נשאבים מראש ממקום נמוך. יש לייצר חשמל באופן מלאכותי. ייצור החשמל עולה המון כסף, והמשאבות צורכות כל כך הרבה אנרגיה, עד כדי כך שמפעילים אותן אך ורק בלילה מהחשש שאם יופעלו ביום הן ישתקו את משק החשמל בישראל.
בניית המוביל מסתיימת ב-1964, ובשנה זו הוא גם נחנך.

ועידת הליגה הערבית התרחשה באלכסנדריה שבמצרים ב-1964, והשתתפו בה ירדן, מצרים וסוריה. הוחלט בה על: הקמת אש"ף, איחוד ערבי נגד מדינת ישראל ועל מפעל ההטיה. המטרה של המפעל היא להעביר את מי הנחלים בגולן, מי הבניאס והחצבאני לנהר הירמוך, על מנת שישראל לא תקבל את המים.
עם חניכת המוביל הארצי וועידת הליגה הערבית, מתחילה התקופה הקשה שנקראת המאבק על המים. יישובי עמק החולה הופגזו ללא הפסק ("יום 1000 הפגזים"), קיבוץ גדות הוחרב כמעט לחלוטין, ונערכו התקפות קשות על קיבוצי דן ודפנה.
הסורים עובדים בשטחיהם על תוואי הטיית המים, וישראל לא יכולה להתערב. לכך נמצא פתרון יצירתי: מדינת ישראל שלחה חיילים מחופשים לחקלאים בטרקטורים לתוך שטחים מפורזים בעמק. הסורים התרעמו על כך שישנה פעילות ישראלית בשטח מפורז, והפגיזו מכיוון הרמה לאותם חיילים-חקלאים. כעת צה"ל יכול להגיב על ההתקפה, אך במקום לכוון לחיילים הסורים, הוא כיוון למפעל תוואי ההטיה ולעבודות החפירה שלהם.

תוואי ההטיה: ממקורות הירדן (בניאס וחצבאני) דרך דרום מערב הרמה (נחלי הגולן) עד לנהר הירמוך, וממנו לירדן.
את החצבאני העליון, עוד לפני נביעת הוואזאני שנמצאת בע'ג'ר, להטות לברך הליטאני (שנמצאת בלבנון), משם בגרביטציה למעיינות הבניאס. משם יש לשאוב את המים בתעלה מעל לתל-דן דרך כל נחלי הגולן, מהם יגיעו המים לירמוך. בירמוך בונים סכר שיפנה את המים לתעלת הע'ור, ומהתעלה לבקעת הירדן – מעולה לחקלאות!
לפי תוואי ההטיה, כמות רבה מהמים שזרמו לכנרת (חצבאני, בניאס, אל-על, זוויתן, יהודיה, ג'ילבון וכו') כבר לא יגיעו אליה, הכנרת תתרוקן וישראל לא תוכל לשאוב מים ולהעביר אותם לשאר חלקי הארץ.
את כל המשאבים, התכנון, הכספים והעבודות מבצעת סוריה ובעצם כל המים מגיעים לירדן, דבר הממחיש את הרצון העז של סוריה בהוצאת מקורות המים ממדינת ישראל.

תוכנית מפעל ההטיה לא התפרסה קבל עם ועדה, והסורים ניסו לשמור עליה חשאית. מידע מודיעיני, בעיקר בעזרת המרגל הישראלי אלי כהן, הביא לידיעת מדינת ישראל על התוכנית. ישראל מבינה שמצפה לה מכה קשה, ומגיבה בהתאם: הפצצות העבודות על התוואי, קרבות אוויריים (באפריל 67 חיל האוויר הישראלי מפיל שישה מטוסי מיג סוריים – כחודשיים לפני מלחמת ששת הימים), ובסופו של דבר, ביוני 1967 במלחמת ששת הימים, ישראל כובשת את רמת הגולן ומפעל ההטיה נפסק.

תקופת המאבק על המים הייתה תקופה קשה ליישוב היהודי במדינת ישראל, תקופה של חוסר ודאות וצמצום, ועל אחת כמה וכמה לתושבי עמק החולה, אשר סבלו חדשות לבקרים מההתקפות החוזרות ונשנות של הצבא הסורי ממרומי רמת הגולן.
עם כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים, יובב כץ, שכמה שנים לפני כן התנדב בישובי העמק, כתב את שירו "ילדה מגדות". במהלך המלחמה יובב שירת בגזרה הדרומית בחיל השריון.

1970 – חאפז אל אסד, מוסלמי מהעדה העלאווית, שהיה מפקד חיל האוויר הסורי, מבין כי הדרגות הבכירות בצבא סוריה שייכות לפלג העלאווי. הוא עורך הפיכה צבאית בסוריה, כשבסופה נשיא סוריה ממפלגת הבעת' מתפטר ובמקומו עולה לשלטון חאפז אל אסד.
כשמיעוט עלאווי שולט על רוב סוני, מוכרחים להפעיל משטר דיקטטורי, וכך היה גם בסוריה: כשאסד עולה לשלטון הוא מפתח לעצמו פולחן אישיות. בכל מקום בסוריה ניתן היה לראות פסלים, פוסטרים, תמונות, ציורים של אסד – שאף אזרח בסוריה לא ישכח מיהו מנהיגו. היו מעט מתנגדים, אותם הוא נהג לדכא – עוד אחד מהמאפיינים של שלטון דיקטטורי.

1973 – מהתבוסה הקשה של 1967 סוריה מחליטה לעמוד בחזרה על הרגליים ומתחילה להתאושש. מחבלים חודרים לגולן ולעמק החולה מסוריה, ומתקיימות מלחמות אוויריות בין חיל האוויר הישראלי לבין זה הסורי. במקביל, סוריה מתחילה להתחמש: היא מגדילה את הסד"כ שלה, רוכשת נשק, תחמושת ואמצעים ארטילריים ומתכננת מתקפת נקמה. זוהי מלחמת יום הכיפורים, שהתחילה בצהרי יום שבת, 6.10.1973. לסוריה, בשותפות עם מצרים, יש את אפקט ההפתעה, והיא כובשת עוד באותו את החרמון שכבשו כוחות צה"ל במלחמת ששת הימים. "חילות משלוח" מעיראק מצטרפים לסוריה במלחמתה נגד ישראל. כל חיילי המילואים מגויסים עוד באותו יום כיפורים בצו 8. לסוריה היה את אפקט ההפתעה – ישראל עוד הייתה שרויה באופוריה ממלחמת ששת הימים,

מלחמת יום כיפור

רקע מדיני ופוליטי:
נאצר, נשיא מצרים, נפטר באוגוסט 1970 ותחתיו התמנה אנואר סאדאת, לאחר זמן קצר הוכרזה הפסקת אש בעקבות מלחמת ההתשה העקובה מדם שהתנהלה בין ישראל ומצרים. למרות זאת קובע סאדאת את שנת 1971 כ"שנת ההכרעה". בארץ לא מתייחסים לדבריו ברצינות משום שישראל עדיין נחה על זרי הדפנה של התהילה ממלחמת ששת-הימים. יוזמות מדיניות לשלום נכשלו בזו אחר זו ("תכנית רוג'רס"- על פיה תיסוג ישראל מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים תמורת הסדרי ביטחון בים סוף וברצועת עזה, "תכנית דיין"- מהצעות המתווך השוודי מטעם האו"ם ג'ונאר יארינג), והחרשוּת לשלום הייתה מצד שליטי ערב.

היערכות מדינות ערב למלחמה:
תכנית המלחמה המצרית:
בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, נלמדו ויושמו לקחי המלחמה במדינות ערב. מצרים הבינה כי מול יתרונה הצבאי בכמות האדם והציוד, עומד היתרון הישראלי באיכות כוח האדם ויכולת הקרב האווירית של ישראל. מתוך הכרה בנחיתות צבאה, קבעה מצרים את יסודות המלחמה המתוכננת:
1. מלחמת התשה מאסיבית: תקיפה בכוחות גדולים ולאורך זמן.
2. תשובה ליתרון הישראלי באוויר: ברה"מ חיזקה את מערך ההגנה האווירי של מצרים וסוריה. (החל מיוני 1970 הגיעו לסוריה ומצרים יחד כ- 180 סוללות טילי קרקע-אוויר, 280 משגרי טילי קרקע-קרקע)
3. תשובה ליתרון השריון הישראלי: סוריה ומצרים קיבלו לרשותן טילים חדישים נגד טנקים וטילי כתף לקרבות חי"ר בשריון מסוג R.P.G. טילי הנ"ט והנ"מ אפשרו למצרים לתקוף ולהגן במקביל.
4. גיבוי ערבי: סאדאת הבטיח את תמיכת מדינות ערב, ובעיקר סעודיה.

הצטרפות סוריה למלחמה:
לאחר שהוגשמו יעדה הצבאיים והמדיניים של מצריים, הצטרפה לתוכנית המלחמה גם סוריה, שלא נכללה בתכנית הפישור האמריקניות, וראתה גם היא במלחמה את הדרך היחידה לכיבוש מחודש של רמת הגולן ואמצעי לחץ על ישראל בשאלות אחרות. סוריה בראשות הנשיא חאפז אל אסאד, התחמשה ויזמה התקרבות עם בריה"מ. ערב מלחמת יוה"כ, היו לסורים 36 משגרי טילי קרקע-קרקע.

תכנית המלחמה:
במאי 1973 נחתמה פקודת מבצע תחריר 41: "אירגון וניהול של מבצע אסטרטגי, הכולל פריצה מעבר לתעלה ב- 6 באוקטובר 1973". בראשית אוקטובר אושרה התוכנית גם ע"י אסאד נשיא סוריה, השעה נקבעה ל- 14:05 בצהריים.
יום ה- 6 באוקטובר היה גם יום הכיפורים בשבת תשל"ד. נוסף על כך הייתה תעלת סואץ בשפל אותו יום, נוחה לצליחה.
צירוף התאריכים היה כזה שלדעת מצרים וסוריה, לא תצפה בו ישראל מתקפה.
יעדי התכנית הסורית: כיבוש רמה"ג תוך 18 שעות וייצוב קו הגנה על הירדן. סוריה קידמה את כוחותיה אשר כללו דיוויזיות חי"ר, ובתוכן חטיבות טנקים, שריון, וטילים.

היערכות מצרים למלחמה:
במצרים עובדו תוכניות ההתקפה על ישראל חודשים ארוכים לפני המלחמה. התכנית כללה שימוש בכוחות חי"ר ושריון מסיביים, פעילות ימית ואווירית. יעדי תכנית ההתקפה המצרית היו: צליחת תעלת סואץ וכיבוש סיני תוך מקסימום 5 ימים.

ההונאה הערבית:
תכניות ההתקפה המצרית-סורית ופריסת הכוחות לוו כל אותם חודשים בצעדי הסוואה על כוונות המלחמה, בכמה מישורים:
הונאה דיפלומטית – עד לימים האחרונים לפני המלחמה נפגש סדאת עם שליחים שיצאו ובאו מארה"ב ומצרים כדי לתווך בסכסוך. ביום הפגישה האחרונה עם סאדאת, הצהיר מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסנג'ר: "שום דבר דרמטי לא יקרה באוקטובר".
הונאה צבאית – מצרים ערכה תרגילי גיוס המוניים שלא הוסתרו מישראל. שכיחות הגיוסים ופיזורם אח"כ עבדו כמו באפקט "זאב זאב" – דריכות לכל קריאה כשלבסוף, בסכנה אמיתית – דריכות קלושה.
הונאה פנימית – הצבא המצרי הונה לא רק את ארה"ב וישראל, אלא גם את חייליו וקציניו. 95% מחיילי וקציני הצבא המצרי ידעו רק בבוקר 6 באוקטובר כי "התרגיל" בו הם משתתפים, יהפוך, תוך שעות קצרות, למלחמה.

ה"מחדל" – ה"קונספציה" השגויה:
בראשית שנות ה- 70 גיבש אגף המודיעין בצה"ל את הנחת היסוד ("הקונספציה") כי מצריים לא תתקוף את ישראל עד שנת 1975 – לפני שתהיה בידיה יכולת אווירית נגדית לישראל, וסוריה לא תפתח במלחמה, לפני שתבטיח שיתוף פעולה עם מצריים.

ידיעות על כוונות ערביות למלחמה:
גם לאחר שמצריים וסוריה הצטיידו בטילי נ"מ ונ"ט, והצהרות המלחמה של סאדאת ואסאד לא שינו ראשי אמ"ן- האלוף אלי זעירא וסגנו תת אלוף אריה שליו את ה"קונספציה". בחודש שקדם למלחמה, זרמו לאמ"ן ידיעות רבות שכולן יחד העידו בעליל על התקפה מצרית-סורית קרובה, מהן: דיווח על קידום הכוחות הערביים לעבר הגבול, ציטוטים מפי בכירים בצבאות ערב לגבי התקפה קרבה, ופינוי הזרים ממצרים ומסוריה. ואולם, למרות כל הידיעות, המשיכו ראשי אמ"ן לטעון כי הסבירות למלחמה נמוכה. כמו כן, בעקבות הערכת המודיעין הוחלט בממשלה ובצה"ל שלא לגייס את כוחות המילואים ולהתבסס על כוחות הסדיר. במקרה של מתקפה – יבלמו כוחות הסדיר ומאוחר יותר יצטרפו אליהם כוחות המילואים.

היערכות ישראל בגבולות ערב המלחמה:
היערכות צה"ל בגבול הצפון הייתה דלילה. כל הכוחות שהיו ברמת-הגולן כללו:
שני גדוד חי"ר : גדוד 13 גדעון 13גולני וגדוד 50 נחל מוצנח
שני גדודי שריון של חטיבת ברק 188 77 טנקים
שני גדודי ארטילריה 44 קנים
סה"כ כ 2000 חיילים .

הערכות סוריה
186000 חיילים
1400 טנקים סורים
930 קני ארטילריה .
ב- 5 לאוקטובר, ערב המלחמה, פונו נשות וילדי רמה"ג.
על כל קו ההגנה הקדמי בגבול הדרומי של מדינת ישראל הגנו בסה"כ כ- 450 חיילים. ושלושה טנקים בלבד. מאחוריהם נפרשו 88 טנקים. שאר 200 הטנקים בסיני נפרשו בעורף סיני, כמו גם 3 חטיבות חי"ר שנמצאו באזור רפידים.
מול קו ההגנה הישיר, נפרשו הארמיות המצריות השניה והשלישית, בסה"כ 130,000 חיילים. מול 290 טנקי ישראל בחזית הדרום נפרשו 2200 טנקים מצריים. מול 44 קני ארטילריה של ישראל – 200 קנים מצריים. מול ארבע סוללות טילים – כ- 50 סוללות מצריות.

סיפור המלחמה הכללי:
בשעה 04:00 של יום הכיפורים תשל"ד, ה- 6 באוקטובר 1973, נודע לראש אמ"ן, אלי זעירא, כי מלחמה תפרוץ עוד באותו יום, סמוך לשקיעת השמש. שעה אח"כ, נדונה בלשכת הרמטכ"ל דוד אלעזר אפשרות גיוס כללי. שר הביטחון משה דיין המשיך להתנגד לגיוס ורק לאחר ישיבת הממשלה, שהתכנסה בדחיפות ב- 08:00 בבוקר, אישר דיין לרמטכ"ל לגייס 100,000 אלף איש. "אולם עלייך לדעת, זהו צעד מיותר" – אמר דיין לרמטכ"ל.
גיוס המילואים החל בשעה 10:00 בבוקר, בעוד הממשלה מוסיפה להתדיין עם ומתי לאשר התקפת מנע אווירית. בשעה 13:55 התברר כי דיוני הממשלה נתארכו זמן רב, והופרעו ע"י צופרי ההזעקה שהשביתו את השקט המתוח של יום הכיפורים – ובישרו את המתקפה המשולבת של מצריים וסוריה.
אותו ערב, בעיצומם של בלימת המצרים והסורים, הודיעה הגברת גולדה מאיר בשידור טלוויזיה:
"זה מספר ימים ידוע למודיעין שלנו כי צבאות מצריים וסוריה נערכים למתקפה משולבת על ישראל… כוחותינו נפרשו בהתאם לתוכנית כדי לקדם את פני הסכנה".

במלחמת יום הכיפורים התקיימו שתי חזיתות עיקריות:
• חזית הצפון מול סוריה.
• חזית הדרום מול מצרים.

חזית הדרום:
בשעה 14:00 בצוהרי השישי באוקטובר יום כיפור התשל"ד הוזנקו מבסיסיהם במצרים 240 מטוסים והמריאו מזרחה וצפונה – מפציצים בדרכם את המעוזים (שורת מוצבים לאורך תעלת סואץ), קני הנ"מ, יחידות הבקרה והמכ"מים בעורף סיני. 2000 תותחים פתחו בהרעשה לכל אורך גבול ישראל-מצרים בקצב של 175 פגזים בשנייה. טנקים מצריים עלו על סוללות העפר והפגיזו באש תותחים ישירה, את המעוזים הישראלים מנגד. גיהינום יום הדין החל. במהלך ימי המלחמה הראשונים הצליחו המצרים לכבוש את כל 16 מוצבי התעלה, המגינים על גבולה הדרומי של ישראל. ההתקפה המצרית התאפיינה בהפצצות אוויר ויבשה וצליחה מצרית מאסיבית של התעלה.
"כל סיפור מסיפורי המעוזים הוא עלילת גבורה בפני עצמה… מעוזים כותרו ובודדו ע"י המצרים. חלק ממגיניהם הצליחו לפרוץ דרך קווי המצרים במבצעים מסמרי שיער. אחרים איבדו את רוב אנשיהם, ויתרם נפל בשבי…" (חיים הרצוג 'עם כלביא יקום' עמ' 195). ב- 7 באוקטובר הגיע סיוע כוחות המילואים: דיוויזיות חי"ר, חטיבות שריון ואוגדות שונות. בליל ה- 8-9 באוקטובר נראה מצב הכוחות בסיני בכי רע, אך לאחר מספר ימים חל מהפך במצב – ישראל החלה לתקוף. בקרבות קשים הצליחה ישראל לכבוש חלק מהמעוזים בחזרה ובלילה שבין ה 15- ל- 16 יצאה למבצע – "אבירי לב" – צליחת וכיבוש תעלת סואץ. צה"ל קידם כוחותיו והצליח לכבוש את העיר סואץ.

חזית הצפון:
בשעה 14:00 נפתחה ההתקפה הסורית בהרעשה ארטילרית ובהפצצות מטוסים על רמה"ג. בחסות ההפגזות התקדמו כוחות החי"ר הסוריים (שסתמו ומלאו בעפר את תעלות הנ"ט) ומאחוריהם – הטנקים.
דקות מעטות לאחר תחילת ההפגזות, הותקף מוצב החרמון.
במהלך ימי הלחימה הראשונים בצפון הצליחו הסורים להשתלט על מוצב החרמון. עיקר המתקפה הסורית רוכזה מצפון לקוניטרה, במישור בין הר החרמונית לרכס הבוסטר.
המתקפה הסורית התפזרה לכל אורך אזור רמה"ג – גם בדרומו וגם במרכזו. בצפון הרמה הגנה חטיבה 7, אשר הצילה לבסוף, לאחר קרבות קשים, את אזור "עמק הבכא".

40 הטנקים הישראלים מחטיבה 188, חטיבת "ברק", שנפרסו לאורך כל דרום הרמה לא יכלו לעצור את נחשולי הטנקים הסוריים – 600 טנקים סורים מהדיוויזיה המשוריינת פרצו לרמה"ג, בעיקר דרך פתחת רפיד.
קרבות רבים התחוללו במקום. ישנם סיפורי גבורה רבים של כוחות שריון ישראליים אשר אירעו בימים הראשונים למלחמה.

לקראת סיום המלחמה:
בערב ה- 10 באוקטובר, הוחלט במטכ"ל לפרוץ לסוריה כדי להקנות יתרון צבאי ומדיני של ישראל על סוריה. הפעולה החלה והצבא הישראלי הגיע כמעט עד לדמשק.
האופוריה בסוריה לאחר כיבושי הבזק בישראל בראשית המלחמה, התחלפה לאחר חדירת צה"ל לסוריה בתחושת איום קיומי על סוריה בכלל ודמשק בפרט.

התערבות המעצמות:
לאחר התקדמות הצבא הישראלי וכיבושיו הרבים בצפון ובדרום, החלה התערבות המעצמות הגדולות – ארה"ב ובריה"מ. בריה"מ, שתמכו במצרים דרשו הפסקת אש. ארה"ב, שתמכה בישראל הצטרפה לדרישה זו.
מאחורי ישראל, מצריים וסוריה ניצבו שתי מעצמות על, כשמשמעות הגיבוי יכולה להיות מלחמה בין-גושית.
כדי למנוע את התלקחות הגפרור שיצית את התבערה העולמית, הסכימו ארה"ב ובריה"מ לפשרה:
כינון כוח או"ם ללא שיתוף המעצמות, שישמש כחיץ בין מצרים וישראל. בלחץ האו"ם, ובלחץ ישיר של האמריקאים, נכנעה ישראל לבסוף, על אף ניצחונה הטואטלי, והפסיקה להלחם.
ב- 23 באוקטובר אמר נשיא מצריים אנואר אל-סאדאת לנשיא סוריה, חאפז אל-אסאד: "הודעתי לבריה"מ שאני מוכן להסכים להפסקת האש. לבי שותת דם כשאני מוסר לך את הדברים הללו, אבל אני מרגיש שתפקידי מחייב אותי לקבל את ההחלטה הזו".
לאחר פגישת רה"מ גולדה מאיר עם מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר ונשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון, והמשך השיחות בז'נבה, ותחת לחץ אמריקני על ישראל, הוחלט על ההסדרים.

הגבול בצפון:
חודשים אחר כך, ב- 31 במאי 1974, חתמה ישראל גם עם סוריה על הסכם להפרדת הכוחות. ישראל נסוגה ל"קו הסגול" המקורי, פרט לאזורי קוניטרה ורפיד, שנכללו בשטח החיץ של כוחות האו"ם.

לסיכום: אחרי מלחמת יום הכיפורים
2,522 חיילי צה"ל נהרגו בקרבות מלחמת יום הכיפורים, כמאה מהם הוכרזו כנעדרים.
5,596 חיילים נפצעו ו- 294 נשבו בידי מצרים ובסוריה.
אבדות קשות היו גם בטנקים, במטוסים, בציוד צבאי ובאמצעי לחימה אחרים.
בציבור הישראלי, שלאחר המלחמה, התעוררה הדרישה לחשיפת האשמים ב"מחדל", ובקבלת החלטות שמנעו גיוס מקדים והיערכות צבאית ומדינית. ואכן, הממשלה החליטה על הקמת וועדת חקירה ממלכתית, בראשות שופט ביה"מ העליון שמעון אגרנט. הוועדה קבעה במסקנותיה כי ראש הממשלה ושר הביטחון אינם אחראים למחדלים שקדמו למלחמה. בניגוד ל"זיכוי" הדרג המדיני, המליצה הועדה על קיצור שירותם של קצינים בכירים בצה"ל.
ואולם מסקנותיה החשאיות של הועדה בסוגיית האחריות למלחמה – נותרו חסויות, וגנוזות למשך 20 שנה.
מחיר המלחמה היה קשה מכל המלחמות שידעה ישראל בתולדותיה – בחיי אדם, ובפגיעה ביכולתה ובתדמיתה – בעיני עצמה ובעיני העולם.
ישראל וויתרה על הישגיה הצבאיים במלחמה, ונסוגה לגבולות חדשים תמורת "הסדרי ביטחון", מקווה לשנות שקט.
חמש שנים לאחר תבוסתה במלחמה, חתמה מצריים על הסכם שלום עם ישראל. הגבול הין ישראל ומצריים נמתח לאורך תווי הגבול הבינלאומי.

ההתיישבות היהודית כיום
במועצה אזורית גולן 32 יישובים שפרושים מנווה אטיב שבצפון ועד מבוא חמה שבדרום הגולן.
בגולן ניתן למצוא את כל סוגי ההתיישבות השונים:
קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים, עיר כפרית (קצרין), חילוניים, דתיים
יישובי המועצה
אבנ"י אית"ן, אודם, אורטל, אלוני הבשן, אליעד, אל-רום, אניעם, אפיק, בני יהודה, גבעת יואב, גשור, חד נס, חיספין, יונתן, כנף, כפר חרוב, מבוא חמה, מיצר, מעלה גמלא, מרום גולן, נאות גולן, נוב, נווה אטי"ב, נטור, נמרוד, עין זיוון, קדמת צבי, קלע אלון, קשת, רמות, רמת מגשימים, שעל.
מועצה מקומית קצרין

סיכום
במהלך ההיסטוריה של ארץ ישראל בולטת הנוכחות המרשימה של יישוב יהודי בגולן,
חלק ממכלול ההתיישבות בארץ.
תקופות השיא של פריחה כלכלית, תרבותית התקיימו בימי השלטון היהודי –
במיוחד בתקופת מלכי חשמונאים ותקופת המשנה והתלמוד.
מאז שחרור הגולן ב- 1967 הוחל עליו החוק הישראלי ב-1981

ליצירת קשר עם אבשלום שחר, מורה דרך ומדריך טיולים בגולן.

תהנו ממסלול טיולים בגולן עם מלוא האינפורמציה על האזור, נופים עוצרי נשימה וסיפורים שישאירו אתכם פעורי פה.

ביבליוגרפיה:
יצחקי, א. (עורך) – מדריך ישראל, בהוצאת משרד הביטחון וכתר
יובל אלעזרי – לקסיקון מפה – ארץ ישראל
המרחב הקרוב אוגדה 36 .
דוח סיור מורה דרך עם חגי עמי צור.
רמת הגולן, הוצ' אריאל.
מערכות .