רחוב הראשונים הוא הרחוב הראשי של המושבה מטולה, שעוד אפשר לראות בו בתי איכר. חלק מבתי הראשונים כאן נהרסו ונבנו מחדש, חלק אפילו נבנו בשנות ה-30 בסגנון הבאוהאוס, ולא נותר הרבה מהבתים המקוריים של המושבה.
בית איכר
הבית מקיף חצר ומאחוריו יש בית נוסף שבעבר שימש כאורווה ורפת, וסמוך לו חיה גם משפחה של פועלים, בד"כ דרוזים או ערבים. המושבה קמה בגל האחרון של מושבות הברון- שנת 1896, ובמקביל אליה קמה מושבה נוספת בדרום הרחוק- באר טוביה (קסטינה). באר טוביה קמה ע"י אגודת חובבי ציון, שפעלה בארץ מזה שנים אחדות וניסתה להקים מושבה בלי תמיכתו של הברון, מושבה שתתבסס על אנשי האגודה ועל איכרים ותיקים, על תמיכה כספית בשנים הראשונות מטעם האגודה-עצמה אבל תגיע עד מהרה להתבססות כלכלית ותוכל לעמוד בפני עצמה. ניסיון הקמת באר טוביה נכשל, המושבה עברה כמה גלגולים שכולם היו כישלון חרוץ ובסופו של דבר חדלה להתקיים כמושבה. כיום יש שם ישוב. באותה שנה שבה הוקמה באר טוביה בדרום, הוקמה כאן, על אדמות אום טאלה, מושבה ביוזמת הברון, שנועדה לשמש מושבה לדוגמא. המושבות הראשונות קמו ב-1882. לאחר מכן היו עוד מספר גלים- חלקם במהלך שנות ה-80 המוקדמות והמאוחרות, ובסה"כ עד סוף המאה ה-19 קמו בנוף א"י למעלה מ-20 מושבות, שצברו ניסיון רב בהתיישבות ובחקלאות. הניסיון הזה שצברו המושבות הוותיקות נועד להוות את הבסיס בהקמת מושבות מוצלחות יותר. אחד הדברים שנלמדו מהניסיון של המושבות הראשונות היה שהתבססות על משק של מטעים מצריך הרבה מאד כוח אדם- הרבה ידיים עובדות, ובין היתר היה צריך להפעיל הרבה פועלים ערבים שנלקחו מהסביבה או שהיו החראתים שמהם נקנתה האדמה. הדבר יצר לא מעט חיכוכים, כמו גם תלות של האיכרים בפועלי, והדבר היה למגינת ליבם של כל הנוגעים בדבר, משום שהאיכר היה אמור לייצג את האדם החדש שחי מיגיע כפיו, אולם בפועל הוא הפך למין אפנדי ששולט בפועלים שלו ותלוי בעבודה שלהם.
כבר בסוף המאה ה-19 אבל בעיקר בשנים הראשונות של המאה ה-20 התהוותה מגמה של הקמת מושבות פלחה- עיבודים שניתן לעבד בעזרת מיכון משוכלל ובעזרת מעט מאד כוח אדם, כמו זריעה וקציר. זהו גידול שניתן בעזרתו לעבד שטחים מאד נרחבים בעזרת כוח אדם מאד מצומצם. זו היתה המטרה בהקמת המושבה מטולה. מעבר לכך, אחד הדברים שנלמדו, היה שלא כל האנשים מתאימים להתאכר (להיות איכרים), כי לא לכולם יש את התכונות הבסיסיות שנדרשות לאיכר, כמו סבלנות וכוח רצון והתמדה. לכן המגמה של הברון ושל פקידיו היתה למצוא את הטיפוס של האיכר האיכותי, ואיתו לבנות את המושבות החדשות. מטבע הדברים כוח האדם המיומן והמנוסה יותר היה במושבות הוותיקות, שם אפשר היה לראות את הישגי האיכרים. לכן כאשר התקבלה ההחלטה להקים כאן את המושבה מטולה כמושבה לדוגמא, התקבלה יחד איתה ההחלטה לפיה המתיישבים כאן יהיו מתיישבים שפקידי הברון יבחרו מקרב בני המושבות הוותיקות: בניהם של המתיישבים הראשונים שכבר בגרו וחיפשו להם נחלה, או משפחות שעבדו כשכירות אצל משפחות אחרות בעלות קרקעות ומשקים, וחיפשו מקום להתאכר בו (כמו פייקוביץ', אביו של יגאל אלון, שישב אצל אלתר שוורץ וחיפש מקום להקים ישוב, ועבר למחניים, ולאחר שמחניים נכשלה- עבר לכפר תבור וקיבל שם נחלה משלו). בעיתון "הצבי" מתאריך י' בסיון תתכ"ז נכתב: "נבחרו להתיישבות במושבה מטולה מזיכרון יעקב. הודיעונו כי ביום ערב ראש חודש סיוון ניקרא לבית הפקידות, שמונה-עשר מפועלי המושבה, אחד-עשר אשכנזים ושבעה ספרדים, ופקיד המושבה, האדון בן שמעון, הודיעם כי הם נבחרו לאיכרים במושבה החדשה מטולה. כמעט פג ליבם של המאושרים הללו מפני שמחתם על הבשורה הטובה הזאת". אחד השיקולים בבחירת האיכרים שיעלו למטולה היה לא לבחור אנשים משכילים מדי, וזו היתה החלטה. חיפשו את הפועל הטבעי, שיהיה דומה עד כמה שניתן לאיכר הרוסי או לפלאח הערבי. לימים דווקא תכונה זו שחיפשו, תהיה בעוכריהן של המושבות. נוצרה חברה קשה וקטנונית מאד בכל הנוגע ליחסים בין אדם ושכנו, קהילה לא אורגנית בעליל, והמושבות הללו לא הצליחו ליצור חיי קהילה יפים כמו שנוצרו בזיכרון יעקב או ראש פינה או ראשון לציון. הבעיה היתה בעיקר בעיה חברתית, שהלכה והעמיקה בגלל הישיבה באזור הספר ובגלל בעיית הקרקעות. נבחרו לא רק אנשים מזיכרון יעקב אלא גם ממושבות נוספות- בסה"כ כמה עשרות משפחות שהיו אמורות להקים כאן את המושבה.
בית לישנסקי
בנוי בסגנון הבאוהאוס המוכר לנו בעיקר בתל אביב. כאשר משפחת לישנסקי עלתה לארץ בתקופת העלייה הראשונה, הבן הבכור של המשפחה התיישב כאן. אביו, שהגיע קצת יותר מאוחר עם הבן הצעיר יוסף לישנסקי, לא מצא את מקומו בארץ והגיע להתיישב כאן אצל בנו הבכור יחד עם הבן הצעיר. האב נעלם יום אחד כאשר נסע ממטולה לירושלים, ויוסף לישנסקי, האח הצעיר, נשאר במטולה בבית אחיו הבכור וגדל כאן. הוא התגלה כאדם מוכשר מאד, והברון מימן עבורו לימודי אגרונומיה, אולם הוא נאלץ לחזור לכאן בגלל קשיים כלכליים של המשפחה ולעזור בפרנסת המשפחה. הוא המשיך יחד עם אחיו ובני משפחתו בעבודה החקלאית במטולה, נישא לבת המושבה יבנאל ועבר ליבנאל, שם נולדה לו בת. כפי הנראה יוסף לישנסקי היה טיפוס שנוי במחלוקת- איש אמיץ לב ומלא התלהבות ציונית מצד אחד, אך מצד שני כנראה פזיז מאד. סביב שנת 1912 הוא החליט להצטרף לאגודת 'השומר', שהיתה אגודה קשה ביותר מבחינת האנשים שהיו חברים בה: אנשים שהסתכלו בזכוכית מגדלת על מי שקיבלו לאגודה, וערכו להם מבחנים קשים ביותר. לישנסקי הצטרף לאגודה, אך במהלך שנת 1915 המושבה יבנאל הותקפה על ידי שודדים, לישנסקי גילה אומץ לב אדיר בהגנה על המושבה אך תוך כדי ההגנה ירה ברובהו והרג את אחד הפורעים, מה שגרם לסילוקו מאגודת השומר, שניסו להקפיד על אי שפיכות דמים. לישנסקי החליט להקים אגודת שמירה אחרת, חלופית, שלא תתחרה ב'השומר'. האגודה שהקים נקראה 'המגן', שניסתה לתפוס את השמירה באותן מושבות שבהן לאנשי 'השומר' לא היו חוזים, בעיקר מושבות באזור יהודה. בכל זאת אנשי 'השומר' ראו בו אויב. כאשר במהלך מלחמת העולם הראשונה הוקמה מחתרת ניל"י ע"י בני המשפחות הוותיקות במושבות, לישנסקי הצטרף למחתרת והפך לאחד האנשים שעסקו בריגול לטובת הבריטים. זכור בעיקר מסעו למצרים עם אבשלום פיינברג, כאשר ניתק הקשר עם האוניה הבריטית והם ניסו לחדש את הקשר דרך היבשה. במהלך אותו ניסיון להגיע למצרים אבשלום פיינברג מצא את מותו כאשר בדואים פתחו עליהם באש. לישנסקי נפצע אך הצליח להמשיך למצרים, ולאחר מכן חזר לארץ והצטרף לשרה אהרונסון בניהול רשת ניל"י עד נפילתה. כאשר רשת ניל"י התגלתה ע"י התורכים, יוסף לישנסקי הצליח להסתתר מספר ימים באזור זיכרון יעקב ולאחר מכן יצא בדרכו אל הגליל. באזור כרכור, שם הסתתר מספר ימים, הוא ראה עגלה של אנשי 'השומר' שעלו אל הגליל, ובעגלה הם נשאו עימם זהב שהביאו מהוועד לטיפול במשבר שבראשו עמד מאיר דיזנגוף מתל אביב, וחלק גדול מהזהב הזה הגיע מהבריטים בעקבות פעולתה של ניל"י. לישנסקי ביקש מנהגי העגלה לקחת אתו עימם לגליל, ולאחר התלבטויות הם הסכימו ולקחו אותו אל הגליל. בגליל לישנסקי הסתתר ונדד ממקום למקום. בשלב מסוים אנשי 'השומר' ניסו לחסל אותו- ירו בו ופצעו אותו, ולאחר מכן טענו שהם ניסו להגן על הישוב מידו של השלטון התורכי. לישנסקי הצליח לברוח כשהוא פצוע וניסה להגיע דרומה אל הקווים הבריטיים בסיני, ולא רחוק מגבול מצרים ניסה לגנוב גמל ממאהל בדואי. הבדואים תפסו אותו ומסרו אותו למשטרה התורכית ברמלה, והמושל התורכי בירושלים ירד לקבל את האסיר, שהיה מבוקש מאד. לאחר משפט ועינויים קשים הוא הועבר לדמשק ושם נתלה יחד עם נעמן בלקינד. בנאומו האחרון בפני הקהל שעמד בכיכר (הוא דיבר ערבית טובה) הוא קרא: "כריתי לך קבר, עות'מאניה הבזויה. בשעה שאתם עסוקים בתליית אנשים הכוחות האנגלים נכנסים אל העיר הקדושה שלנו ואתם, התורכים, נמלטים מפניהם כמוגי לב". כשתרגמו לתליין התורכי את דבריו לתורכית, הוא ציווה להפסיק את הנאום והוציא אותו להורג. הוא נקבר בבית הקברות בדמשק, ובשלב מאוחר יותר הועברו עצמותיו לארץ. יש הטוענים שנעשה לו רצח אופי, ורק לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977 נעשה טקס רשמי של הכרה בו, ועצמותיו הועברו לקבורה בהר הרצל.
הבית שעמד כאן (לפני הבית הנוכחי שעומד כאן כיום) הוא הבית בו גדל יוסף לישנסקי- בית איכרים דוגמת הבית הקודם שראינו. משפחת לישנסקי עדיין גרה פה, וכאן הסתתר יוסף לישנסקי לפני שיצא דרומה לכיוון הבריטים.
ליד הבריכה: עד שנות ה-30 תושבי מטולה ירדו אל המעיין של אום טאלה כדי למלא מים. הם מילאו מים בכלים, העמיסו אותם על גבי חמורים או סחבו אותם ברגל, ועלו אל בתיהם. הריטואל הזה של הבאת מים פעם-פעמיים ביום כבר הפך לריטואל חברתי, אך הקשה מאד על חיי המתיישבים.
בשנות ה-30 החליטו פקידי פיק"א לבנות מגדל מים שיספק מים לתושבי מטולה בעזרת משאבה וגרביטציה: המשאבה מפמפמת ומעלה את המים למגדל במשך היום, ובערב, כשהמגדל מלא, מזרימים את המים בצינורות אל הבתים. אבל גם כמות המים שבמגדל לא הספיקה לתושבי מטולה, ומצוקת המים היתה קשה. רק עשרות שנים מאוחר יותר, כשהביאו משאבות גדולות יותר והתחילו לשאוב מים ממעיין הסוכרה שלמטה, בנחל עיון, מצב המים במטולה השתפר והמושבה התחילה לקבל מים בכמויות סבירות.
למרות התכנון של הברון ופקידיו והניסיון שהביאו עימם האיכרים הוותיקים, המושבה עדיין סבלה מבעיות, ובעיית המים היתה הראשונה במעלה. מעבר לכך המושבה סבלה מבעיות ותחלואים רבים אחרים: מאופיים של התושבים, דרך בעיות מים ובעיות של שטחים חקלאיים ועוד. למעשה אפשר לומר שהעליות והמורדות בתולדותיה של מטולה נמשכות עד עצם היום הזה. בתקריות עם לבנון, מטולה היתה אחד המקומות הראשונים שנפגעו, והדבר גרם להגירה שלילית ממנה. בתקופות שבהן שרר שקט, נוצרה רצועת ביטחון סבירה ולא נורו יריות לכיוון המושבה, התנאים הטובים של המקום פעלו את פעילותם. בניגוד למושבות אחרות במרכז הארץ, כמו ראשון לציון שגדלה והפכה לעיר הרביעית בגודלה בארץ, מטולה נותרה עד עצם היום הזה די דומה במימדיה למושבה שקמה כאן בסוף המאה ה-19.
בית הכנסת
בבית הכנסת המקורי לא היה הגמלון שרואים כיום. בית הכנסת בנוי כאחד מבתי המגורים- בצניעות רבה.
בית הרב
אחד מבתי הציבור של המושבה שנושא את התאריך 1902- התאריך שבו קם רחוב הראשונים. הבית שימש את רב המושבה, ששימש גם כשוחט ובודק. מאחור נמצא גם המקווה, ובית הרב לא בכדי נמצא בין בית הכנסת מצד אחד ובית הפקידות מצד שני (בית הפקידות משמש כיום כבית המועצה, כך שאפשר לומר שגם היום יושבים בו פקידים…).
בית הפקידות
היה הבית הראשון שנבנה במושבה החדשה עוד בשנת 1897- כחמש שנים לפני בניית בתי המגורים, כשהמתיישבים עוד התגוררו באום טאלה. כאן היו משרדי הפקידות וכאן גר 'הגנן', ששימש גם כמנהל המושבה. הראשון בסדרה של גננים-פקידים היה אהרון אהרונסון, שלאחר שנה בתפקיד החליט להתפטר עקב חילוקי דעות רבים בינו ובין פקידי הברון, ועזב את מטולה. בית הפקידות צנוע מאד, בוודאי ובוודאי בהשוואה לבית הפקידות בזיכרון יעקב או אפילו בראש פינה. הבית פשוט ונעדר קישוטים ועיטורים.
בפנים יש גרם מדרגות כפול שעולה מימין ומשמאל אל הקומה השנייה של המבנה.
בית ון דר הורן
האגרונום מטעם הברון הובא מהולנד בשל מומחיותו בנושא גננות ומטעים, והפך להיות אחראי על משק המטעים בכל מרחב אצבע הגליל. הוא נקבר בבית הקברות בכפר גלעדי- אולי בהיותו הולנדי נוצרי, גוי, אנשי המושבה מטולה, שהיו יהודים דתיים, סירבו לקבור אותו בבית הקברות שלהם והוא נקבר בבית הקברות של כפר גלעדי, בו רבים מהנקברים הם אנשי העלייה השנייה ואנשי 'השומר'.
מלון משפחת חיימוביץ
שימש במשך שנים כמתקן של כוחות הביטחון, וכיום עומד נטוש. המלון שימש כאבן שואבת, וכל גדולי היישוב ושועיו נהגו לבוא להתארח בו בחופשתם במטולה, המושבה בעלת האוויר הטוב. מי שהגיע הנה לא הגיע דרך החולה אלא דרך צידון- משם הדרך לכאן היתה קלה יותר.
השיר שנהגו לשיר כאן היה: "למטולה תעפיל, את הקדחת תשפיל ואת עצמך תציל".
בית הראשונים
מבנה שלא שומר על צורתו המקורית, אלא עבר שינויים רבים. המבנה, ששימש כבית הספר הראשון של מטולה, משמש כיום כספריה, מתנ"ס ובית יד לבנים. אותם מורים שלימדו בראש פינה לימדו גם כאן. כאן, סביב שש שנות המאבק בין הדרוזים המפונים ובין המתיישבים הראשונים, כתב המחנך יצחק אפשטיין את התזה שלו "השאלה הנעלמה", שהתפרסם בשנת 1907 בעיתון "השילוח". במאמר נכתב בין היתר: "בין השאלות הקשות הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו, יש שאלה אחת שהיא שקולה כנגד כולן: שאלת יחסינו אל הערבים. שאלה זו, שבפתרונה הנכון תלויה תקומת תקוותינו הלאומית, לא נשכחה אלא נעלמה כליל מן הציונים, ובצורתה האמיתית אין לה כמעט זכר בספרות תנועתנו. אמנם בשנים האחרונות נמלטו מפי סופרים אחדים דברים מקוטעים בנידון זה, אבל אלה היו טענות הארציים שבאו להוכיח את אי האפשרות של כל פעולה ממשית בארץ. הציונים הנאמנים לא נגעו עד עתה בשאלה: מה צריך להיות יחסינו אל הערבים כשאנו באים לקנות קרקעות בארץ ישראל, לייסד מושבות ובכלל- ליישב את הארץ? ודאי לא נתכוונו הציונים לעבור בשתיקה על אחד מעיקרי תנאי הישוב. הם לא הרגישו במציאותו מחוסר דעתם את המדינה ואת יושביה, ועוד יותר- מהיעדר חוש עממי ומדיני". כאמור, יצחק אפשטיין כתב את מאמרו זה לקראת הקונגרס הציוני, על רקע המאבק בין הדרוזים ובין המתיישבים הראשונים כאן במטולה.
בהליכה ברחוב הראשונים אפשר לראות את אחת מעמדות השמירה שהוקמו בקצה במושבה בשנות ה-30, בזמן המרד הערבי הגדול, על מנת ליצור מערך הגנה סביב המושבה. עמדות הבטון הוקמו בקצות המושבה.
ביבליוגרפיה בהכנת הדו"ח:
1. מדריך ישראל.
2. רן אהרנסון, לכו ונלכה- סיורים במושבות העלייה הראשונה, הוצ' יד בן צבי.
4. עופר רגב, להתאהב בארץ ישראל, הוצ' כנרת.
5. עפר גביש ועדי אדר, שיר לדרך, הוצ' עם עובד.
6. אצבע הגליל 1900-1967, מסדרת 'עידן', בעריכת מרדכי נאור, הוצ' יד בן צבי.