המצודה החשמונאית בקרן נפתלי

קרן נפתלי היא פסגה קטנה ברכס רמים. בצידה המזרחי היא נופלת בתלילות רבה אל עמק החולה ויוצרת הפרשי גובה של למעלה מ-400 מ', דבר שמעניק למקום יתרון אסטרטגי ותצפית יפה. מומלץ להגיע למקום בשעות אחה"צ.
בפסגה יש שרידים של מצודה חשמונאית, מהתקופה ההלניסטית. המצודה מוכרת החל מסוף המאה ה-19, אז גילה את המקום חוקר צרפתי שזיהה אותו עם חצור.

בשנות ה-70 נכתב דיווח קצר על המקום, ובו נכתב שהמצודה היא מצודה ישראלית מתקופת הברזל. אולם בסקר שנערך במקום בשנות ה-80 לא נמצא כאן אף חרס מתקופת הברזל, והוחלט לחפור כאן. המקום צולם בצילום אוויר, וראו שהמצודה מוקפת בקיר מכיוון מזרח ומכיוון דרום. הועלתה הצעה שהקיר הוא דייק (קיר שמקיף את המקום הנצור, כמו במצדה). ואכן, יוסף בן מתתיהו מספר על שנת 38 לפנה"ס, השנה שבה הורדוס יישם את התואר שבו זכה ("מלך הגליל"), כאשר הגליליים, אשר התנגדו לשלטונו של הורדוס ותמכו בבית חשמונאי, מרדו בו. הורדוס עבר בגליל בראש לגיון ולוחמים שכירים, והיכה את המורדים. לפני שהגיע הורדוס לארבל (שם התרחש אחד מדיכויי המרד הידועים יותר, בו ירדו חייליו של הורדוס בסנפלינג אל פתחי המערות ודחפו את המורדים שהסתתרו בהן אל התהום), מסופר שהורדוס וצבאו הגיעו למצודה והטילו עליה מצור, ואנשי המצודה נבהלו מהמצור, נטשו את המצודה וברחו אל הביצות. יוסף לא מציין את שם המקום, אבל הועלתה הצעה שזוהי המצודה בקרן נפתלי, ושהדייק שהקים הורדוס הוא חלק ממערכת המצור. חיזוק לכך הוא נושא הביצות- ידוע שבאותה תקופה עמק החולה היה מוצף ביצות. אין הרבה מקומות בגליל שבהם יש מצודה לא רחוק מביצות, והשילוב הזה כן מתקיים כאן.

ב-1999 נערכו חפירות בקרן נפתלי ע"י מוטי אביעם. בחפירות התגלה שהמצודה שבמקום נבנתה בתקופה ההלניסטית, כנראה ע"י אנשי קדש (שהיתה אז מרכז אדמיניסטרטיבי חשוב), היא שלטה על הדרך הראשית מצור לחצור והיתה בה תצפית טובה על עמק החולה (יתרון אסטרטגי), והיא שומרת על מעין עינן (המעיין הגדול ביותר בעמק החולה). לאחר מכן המקום נכבש ע"י החשמונאים במסגרת כיבוש הגליל, ולאחר מכן הורדוס צר עליה וכבש אותה. חייליו של הורדוס ישבו במצודה זמן קצר ולאחר מכן נטשו אותה.
בצילום אוויר שצילם חיל האוויר הבריטי ב-1945 נראים בבירור 2 מתחמים רבועים שכנראה היו מחנה הצבא של הצבא ההרודייני. השרידים נעלמו כאשר נעשתה כאן הכשרת הקרקע הראשונה, בשנות ה-70.
שביל ישראל עובר בפסגת קרן נפתלי.

בין העצים יש בונקרים- בבקעת קדש היה שדה תעופה מנדטורי שהיה בין השאר חלק מהרעיון של הפיכת הכרמל והגליל למעוז, במקרה שהגרמנים יגיעו לכאן במהלך מלחמת העולם הראשונה.
עד מלחמת העצמאות היו על הגבעה מסביב בתים ערביים, ואפשר לראות את שרידי אחד הבתים על המגדל הדרום-מזרחי של המצודה. מסביב האזור הנמוך ביותר בין שרידי המצודה.
מיקום המבנה מעיד על תיפקודו כמצודה- מקום גבוה, מרוחק ומבודד, עם שליטה אסטרטגית על המרחב סביבו. בנוסף, בצד המערבי ובצד הצפוני השתמרו הקירות והמגדלים שלהם, שנותנים מושג על ממדי המבנה.
המצודה חולקה ע"י כמה קירות לחדרים קטנים, ובחלק מהם נערכו חפירות.
שתי האבנים הגדולות שנראות כאן הן אבני דרדור שנועדו לדרדור מראש החומה על האויב שלמטה. זהו חלק מהנשק המקובל של מצודות וצבאות בתקופה ההלניסטית והרומית, והוכחה נוספת שהמקום הוא בעל משמעות מבחינה צבאית.
ליד אבני הדרדור ישנו כבשן סיד מודרני ששימש עד המנדט הבריטי. המתקן נועד לשריפת גיר ע"מ לייצר סיד לטיוח ומלט לצרכי בנייה. כל מה שהשתמר מהמתקן הוא בור עגול באדמה.

כשהחלו בחפירות כאן, על פני השטח היה קיר של החומה וקיר נוסף מקביל לא במרחק לא רב ממנו. בחפירות התגלה במקום מקווה טהרה (אפשר היה לדעת שזהו מקווה ולא בור מים, כי תכולתו קטנה מדי עבור בור מים, מדרגות מובילות אליו, והמקום עמוק מדי כדי להיות אמבטיה. בנוסף, המדרגות שיורדות אל המקווה הן מדרגה צרה-מדרגה רחבה וכך הלאה- דבר אופייני למקוואות של ימי בית שני). בעת הכיבוש החשמונאי של המקום, בימי אלכסנדר ינאי, הוצב במקום חיל מצב יהודי ואז נחפר במצודה מקווה הטהרה, שנתן פיתרון לחיילים היהודים בנושא הטהרה. לפני כיבוש הגליל ע"י החשמונאים היה האזור בשליטה הלניסטית והיוונים בנו כאן מצודה והציבו בה חיל מצב נוכרי.

מאוחר יותר, כאשר צבא הורדוס כבש את הגליל ואת המצודה, הוצב במקום שוב חיל מצב נוכרי. לא היה להם שימוש לחדר שבו היה המקווה ולכן השתמשו בו כחדר אשפה, ותוך זמן קצר המקווה נסתם בזוהמה ובאפר של מדורות. כשנערכו חפירות במקום מצאו את המקווה סתום לגמרי, וזה כבר שימש כרמז עבה לעובדה שהמצודה עברה לידיים נוכריות- כי המקווה בוטל והפך לבור אשפה במרתף אחד החדרים של המצודה. הממצאים שנמצאו בתוך המקווה (ביניהם חרסים של כלי חרס ונרות שמן) מתוארכים למחצית השניה של המאה ה-1 לפנה"ס.

על חלק מנרות השמן שהתגלו כאן נמצאו דמויות, כמו זוג מתאבקים, עיט על גבי כדור ואפרודיטה- עיטורים שלא היו בשימוש אצל יהודים בימי בית שני.
בנוסף, בין הממצאים שנמצאו בתוך המקווה נמצאו עצמות בעלי חיים, וביניהם ריכוז גבוה של עצמות חזיר- שוב עדות לשימוש לא יהודי במקווה ובמצודה בכלל. כן נמצאו עצמות של צבי, יחמור ויעל- בעלי חיים שניצודו, ושביהדות חייבים לעבור שחיטה כשרה.
החרסים המאוחרים ביותר שנמצאו במקום מתוארכים לתחילת המאה ה-2 לס', אז נעזב המקום.

המקווה
תפקידו של מקווה הטהרה הוא היטהרות פולחנית. התורה אומרת שצריך להיטהר במים, אבל עד התקופה החשמונאית אין לארכיאולוגים אפשרות לזהות מבנה שטבלו בו "משום טומאה". בתקופה החשמונאית עלתה חשיבות ההיטהרות ולראשונה הופיע מתקן של טבילה: בריכה עם מדרגות שיורדות לתוכה. המצאת המקווה אפשרה את ההתפשטות הפיסית של יהודים ואפילו נציבות שלטון ממקום למקום- לוקח שבוע ימים לבנות את המתקן.
באיזה מים טבלו?- במשנה כתוב שיש להיטהר ב"מים טהורים", אלא מים שמגיעים מהטבע: אגם, נחל ומעין למשל הם מקווה. אין להיטהר במים שאובים, שיד אדם שאבה אותם, ולכן המים יכולים להיות מי גשמים או מים שמגיעים אל המקווה באמה.

ההלכה אומרת שאם יש 40 סאה של מים (פחות מחצי קוב)- הם יכולים לטהר כל כמות אחרת של מים. מכאן צמחו 2 שיטות שבשתיהן המילוי של המקווה נעשה בראש ובראשונה במי גשמים:
1. בשיטה הראשונה והפשוטה יותר משאירים במקווה-עצמו 40 סאה מים מהגשם של השנה שעברה ומוסיפים עליו מים שאובים, וכך 40 הסאה משרים מקדושתם על המים השאובים.

2. בצמוד למקווה יש מתקן בשם "אוצר"- זהו בעצם עוד מקווה, רק בלי מדרגות, אשר מחובר אל המקווה בו טובלים בשפופרת (מין תעלה) ופקק. ברגע שפותחים את השפופרת, המים שבאוצר נוגעים במים שבמקווה (זה נקרא 'השקה'- המים נושקים זה לזה), ומי האוצר כך מטהרים את המים שבמקווה. הם לא זורמים לשם כי התעלה היא לא בשיפוע, אלא רק נוגעים, נושקים למי המקווה וכך מטהרים אותם.

רוב המקוואות בא"י הם ללא אוצרות, אלא עובדים בשיטה הראשונה, של הוספת מים ל-40 הסאה הקיימים. מטח אחד של גשם יכול למלא מחדש את המקווה ולכן בתחילת החורף, כשיודעים שעומד לרדת גשם בעונות הקרובות, מרוקנים את המקווה וממלאים אותו במי גשמים חדשים וטהורים.

בסוף המאה ה-19 החוקר ויקטור גרן סקר את האזור ותיאר בניין שעמד כאן ובו 2 מזוזות פתח גדולות ומעוצבות. בראשית המאה ה-20 נמצאו כאן 2 כתובות ביוונית, בשטח שלמרגלות הגבעה. כתובת אחת מקדשת את זאוס והכתובת השנייה- את אתנה. כן נזכר נדיב שתרם את דמי הקמת הגג והכניסה למקדשה של אלת החכמה אתנה. גם הכתובות וגם תיאורו של גרן מרמזים על כך שהיה כאן מקדש. חפירות נערכו במקום וניסו לחפור מתחת לאחד מבתי מהכפר הערבי שהיה כאן. לא נמצא שום שריד, אבל בפסולת שהוצאה היו שרידים של פריטים אדריכליים שהצביעו על כך שהיה כאן בניין מונומנטלי מקודש בתקופה הרומאית. עצם מציאותו של מקדש פגאני כאן מעיד על כך שהאזור לא היה בתחום היהודי, וגם יוסף בן מתתיהו מציין את גבולו של הישוב היהודי דרומה מכאן, במירות או קציון. המקום הזה לא נזכר בכתביו.

סיור במצודה החשמונאית

אם אתם רוצים להכיר את הסיפורים מקרוב יחד עם הדרכה אישית אז מוזמנים ליצור קשר.

ניתן להזמין סיור מרתק במקום עם אבשלום שחר, מורה דרך במקצועו , מדריך לידיעת הארץ , מרצה וחוקר מזרח תיכון ומורשת צה"ל.

פגישה עם המקומות המוזכרים, פרטים נוספים ופיקנטיים ושלל חוויות נהדרות במסלול.