ארץ הגליל

ארץ הגליל 

הגליל הוא חבל ארץ הררי בצפון ארץ ישראל. גבולותיו של הגליל הם עמק יזרעאל ועמק בית שאן בדרום, בקעת הירדן, הכנרת ועמק החולה במזרח, חוף הים התיכון ועמק זבולון במערב, ולבנון בצפון. כיום מקובל בקרב הקהילה הגיאוגרפית בישראל לראות בגבול המדיני בין מדינת ישראל ללבנון כגבולו הצפוני של הגליל, אולם יש עדיין הגורסים שיש לראות את האזור שבין גבול ישראל-לבנון לבין נהר הליטני כחלק מהגליל העליון, ומכנים אותו "הגליל הלבנוני". קו הגבול בין הגליל העליון לגליל התחתון הוא בקעת בית הכרם, שהיא עמק צר הנמשך ממזרח למערב במרכז הגליל. בעוד הגליל העליון מאופיין בהרים גבוהים, שהגבוה ביניהם הוא הר מירון, המתנשא לגובה 1208 מטרים. הגליל התחתון מאופיין בהרים נמוכים יחסית, מופרדים על ידי עמקים רחבי ידיים. ההבחנה בין שני חלקי הגליל קדומה, ומוזכרת כבר במשנה: 'מכפר חנניה (ישוב בבקעת בית הכרם) ולמעלן, כל שאינו מגדל שקמין – גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמין – גליל התחתון' (שביעית ט', ב') בגליל ישנם עשרות קברי צדיקים, בעיקר מתקופת התנאים, שהמרכזי שבהם בוא קבר רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר במירון. בבית הקברות העתיק בצפת קבורים האר"י ורבנים נוספים מתקופתו, כדומת רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך.

הגליל העליון – הגליל העליון משתרע על 800 קמ"ר (קווי רוחב 33 צפון קווי אורך 34 מזרח) בגליל העליון יש נופים הרריים, חורשים ים תיכוניים ובכלל צמחיה טבעית רבה ההרים בצפון הם גבוהים ותלולים ובניהם עמקים עמוקים וצרים. באזור יש צורות נוף קרסטיות, צורות נוף קרסטיות נוצרות ממים שממיסים סלעים רגישים וזה יוצר מעין פיסול בסלעים. בגליל העליון הוא אקלים ים תכוני הקיץ חם מאוד ויבש והחורף גשום מאוד (הכי הרבה גשמים בארץ) ויחסית קר יותר משאר הארץ. גובה מקסימום 1208 מ' מעל פני העם (הר מירון). בין הגליל העליון מפרידה בקעת בית כרם. צפיפות אוכלוסין של 100 עד 250 איש לקמ"ר

הגליל התחתון – הגליל התחתון משתרע על קמ"ר (קווי רוחב 33.5 צפון קווי אורך 34 מזרח) גם בגליל התחתון יש אקלים ים תיכוני אך כמות המשקעים באזור קטנה יותר. לעומת הגליל העליון בגליל התחתון ההרים נמוכים ועגולים שמכוסים ביערות אלונים וצמחיה רבה בניהם עמקים רחבים. רוב הרי הגליל התחתון בנויים מגיר רך ורק המדרונות המזרחיים בנויים מבזלת. הרבה מענף החקלאות בישראל מקורו בגליל התחתון. גובה מקסימום 588 מ' מעל פני הים (הר תבור). צפיפות אוכלוסין של 500 עד 1000 איש לקמ"ר.

גבולות וגיאומורפולוגיה – הגליל התחתון וחופו ובקעת כנרות:
בצפון. קו המגע בין בקעת בית כרם עם מרגלות המתלול של הרי הגליל המערבי הוא גבולם הצפוני של הרי הגליל התחתון. הקו נמשך מצמת אחיהוד במערב עד אזור פרוד במזרח, ומשם דרך רמת רזים שלמרגלות הרי צפת עד עמיעד שעל כביש קריית-שמונה-טבריה (מס' 90).
בדרום גובלים הרי הגליל התחתון עם שטחי המישור של עמק יזרעאל, עמק חרוד ובקעת בית שאן.
במערב עמק עכו, הוא מישור חוף עכו, מצמת אחיהוד עד כפר חסידים. הגבול עובר בקרבת כביש אחיהוד-צמת-אבלים-צמת-יגור (מס' 70).
במזרח גובל הגליל התחתון בחופה המערבי של הכנרת ובעמק הירדן – בתוואי שמצמת עמיעד, דרך בקעת גניסר, לאורך חוף הכנרת עד למושבה כנרת, ומכאן לאורך שוליו המערביים של עמק הירדן עד חמדיה שבפינתו הדרומית-מזרחית של הגליל התחתון.

גיאומורפולוגיה ונוף – ככלל ניתן להבחין בגליל התחתון בשלוש יחידות נוף השונות זו מזו במבנה הגיאולוגי, במסלע ובמורפולוגיה: א. הגליל התחתון המערבי (גבעות אלונים-שפרעם-טבעון); ב. הגליל התחתון המרכזי; ג. הרמות הנטויות של הגליל התחתון המזרחי.
הגליל התחתון המערבי. יחידת נוף זו משתרעת מעמק עכו ופרוזדור שער-העמקים-קריית-חרשת במערב, עד קו הסוללים-תמרת במזרח. ביסודו זהו אזור קער – המשכו הצפוני-מזרחי של קער רמות מנשה. האזור בנוי כולו ממסלע רך של קרטון מתקופת האיאוקן. תהליכי סחיפה עיצבו בתשתית הסלע הרך נוף גבעי מתון, עם עמקי ערבה רחבים העוברים בין גבעותיו. הגובה הכמעט זהה של הגבעות הבונות את האזור (רום של 250-200 מ') מלמד כי האזור עבר תהליך של גדוד ימי שפילס אותו, ורק בשלב מאוחר החלו נחלים לבתר את השטח המפולס למערכת הגבעות הקיימת כיום. נחל אחד ראשי מנקז את גבעות אלונים-שפרעם לעבר נחל קישון, והוא נחל ציפורי. בנחל זה מופיע נפתול חריף במקום הנקרא גבעת עליל (ראס עלי). זהו נפתול הסוגר מעגל כמעט מושלם לפני צאתו מערבה אל נחל קישון. נראה שגלישה גדולה במדרונו הדרומי של הנחל יצרה כאן מחסום לזרימה הישירה, שהנחל עוקף תוך ביצוע נפתול (מיאנדר) של יותר מ – 300º. נחל אבלים, יובלו של נחל ציפורי, מסמן חלוקה תת-אזורית לשתי יחידות דומות אך נפרדות: הגליל התחתון המרכזי. זוהי מערכת של רכסים גבוהים יחסית (עד 600 מ'), הערוכים בקווים מקבילים ממזרח למערב, וביניהם בקעות עמוקות וארוכות. סדר הרכסים והבקעות מדרום לצפון: הר תבור, בקעת כסלות, רכס הרי נצרת, בקעת תרען, הר תרען, בקעת בית נטפה, הרי יטבת, בקעת סכנין, הרי שגור, בקעת בית כרם. כל המערכת ההררית המעניינת הזו היא ביסודה מבנה קמר (אנטיקלינה) גדול הנמשך מן הגליל התחתון אל הגליל העליון המרכזי (גוש הרי מירון). קמר זה בותר על ידי מערכת של שבירה גיאולוגית לסדרת גושים מורמים (הורסטים) וגושים שקועים (גרבנים), בדומה לכיכר לחם שנפרסה לפרוסות. הגושים המורמים – רכסי הגליל המרכזי – נוטים לכיוונים שונים: רכס נצרת נטוי לצפון ולכן צדו הדרומי תלול לכיוון עמק יזרעאל, רכס תרען נטוי לדרום ולכן צדו הצפוני תלול מאוד לכיוון בקעת בית נטפה שלצפונו, וכן הלאה. הבקעות שבין רכסי הגליל המרכזי נמוכות כדי מאות מטרים מן הרכסים התלולים, עובדה המדגישה את התבליט החריף של אזור זה, לעומת התבליט המתון של גבעות אלונים-שפרעם הקרטוניות. יוצאת דופן היא בקעת בית נטפה (סהל בטוף), הסגורה בין הרכסים. בגלל העדר ניקוז בחלקה המזרחי היא הופכת בחלקה לאגם עונתי בימות החורף. הדרומי שבהרי הגליל התחתון המרכזי הוא הר תבור. זהו הר מבודד בעל צורת כיפה, המנותק מחזיתו הדרומית של גוש ההרים, ו"פולש" אל תוך מישורי עמק יזרעאל. הר תבור הוא הורסט טיפוסי שנותק מרכס הרי נצרת, ותהליכי סחיפה עיצבו את צורתו הכיפתית המרשימה. הגליל התחתון המזרחי. כביש עפולה-כפר-תבור-צמת-גולני-צמת-נחל-עמוד (מס' 65) מתווה בקירוב את הגבול שבין הגליל התחתון המרכזי לרמות הגליל התחתון המזרחי. הנוף השולט בגליל המזרחי הוא של מערכת רמות נטויות, שהשלח שלהן פונה בדרך כלל לדרום-מערב והרום התלול שלהן צונח לצפון-מזרח: רמות יששכר (רמת כוכב ושלוחת צבאים), הר יבנאל, הר פורייה, הר ארבל ורמת חוקוק. בעבר הגיאולוגי היה כל מזרחו של הגליל התחתון חלק מקער גדול – המשכם הצפוני-מזרחי של קער שכם והר הגלבוע. קער זה, שכוסה בשכבות סלעים אופקיות אשר העניקו לו אופי פלטפורמה, בותר בשלב מאוחר יותר על ידי סדרת שברים גיאולוגיים, הנלווים לשברי הבקע שממזרחו. כיוון השברים מצפון-מערב לדרום-מזרח הכתיב גם את כיווני הנטייה של הרמות שבין השברים. יש לציין שעוד לפני התהליכים הטקטוניים הנזכרים כבר כוסו חלקים ניכרים מן השטח בבזלת, שתרמה לאופי הרמתי המפולס של האזור. עמקי הנחלים שבין הרמות הנטויות – נחל יששכר, נחל תבור, נחל יבנאל, נחל ארבל ונחל צלמון תחתון – התפתחו לאורך קווי העתק המפרידים בין הרמות הנטויות. אלו הם נחלים שציר זרימתם ניצב לכיווני הנטייה של השטח. לציון מיוחד ראויות שלוש פסגות בגליל התחתון המזרחי: קרני חטים בצפון האזור, תל עגל במרכזו וגבעת המורה בדרומו. אלו הן גבעות געשיות בולטות בנוף הרמתי, והן שימשו מקור חשוב לאספקת הבזלת המכסה את הגליל התחתון המזרחי. תבליט הנוף החריף ביותר בכל הגליל המזרחי הוא זה של מצוקי הר ארבל, הצונחים אל נחל ארבל שמצפונם. השבר העמוק של נחל ארבל ועמידותו המורפולוגית הרבה של סלע הגיר הדולומיט, עיצבו כאן את נופי המצוק הגבוהים והיפים.

הצומח – הגליל התחתון וחופו ובקעת כנרות
מבנהו הגיאומורפולוגי של הגליל התחתון מאפשר עיבוד חקלאי נוח של קרקעותיו, ובעיקר בעמקי הרוחב ובמישורים שבמזרחו. כתוצאה מכך הושמד בעבר חלק ניכר מהצומח הטבעי של הגליל התחתון, ועמודים טבעיים של צומח הם נדירים בו בהשוואה לכמותם בגליל העליון. צומח טבעי נמצא היום בגליל התחתון בעיקר על ההרים והגבעות, אם כי גם שם פגעו בו הכריתה ושן הבהמה, וברוב המקומות אין הוא ממש צומח טבעי.

חורשים ויערות – נמצאים בגבעות שבגליל התחתון המערבי ובחלק מרכסי הרוחב של הגליל התחתון המרכזי. תצורות צומח אלה מורכבות בעיקר משלוש חברות חורש עיקריות, שתפוצתן נקבעת על פי המסלע, סוג הקרקע והרום. בכל אחת משלוש החברות האלה מבחינים בווריאנטים אחדים.

חברת אלון מצוי ואלה ארצישראלית נמצאת באזורים הגבוהים של רכסי הרוחב בגליל התחתון המרכזי, לרוב מעל לרום של 400 מ', אך לא מתחת לרום של 250 מ'. חורשים אלה גדלים רק במקומות שבהם כמות המשקעים רבה. לפיכך הם נמצאים על רכסי ההרים או במפנים צפוניים, בעיקר על קרקעות טרה רוסה.

הווריאנט הטיפוסי של חברה זו נמצא בראשי ההרים של הרכס הצפוני – הרי שגור; בהר חזון, בהר כמון וב"כתמים" על ראשי ההרים של רכס הרי יטבת. באזורים אלה יוצרת החברה לרוב חורש תלת-שכבתי, ובו שכבת עצים ושיחים, שכבת בני שיח ושכבת צמחים עשבוניים. הצמחים מכסים בממוצע כ – 70% מן השטח, ומתוך זה מכסים העצים כמחצית. אלון מצוי הוא המין השליט בשכבת העצים. המינים השליטים בשכבת השיחים הם סירה קוצנית, לוטם שעיר, לוטם מרוני ומרווה משלשת. בת-חברה זו מצטיינת בשפע של צמחי חלבלוב מגבשש וגעדה כרתית. מינים אחרים האופייניים לה הם אלה ארצישראלית, אשחר מנקד, אגס סורי, קטלב מצוי וקדה שעירה. המטפס הנפוץ ביותר הוא פואה מצויה, ומבין העשבוניים אופייניים לה צברת ההרים, כוכבן מצוי, שבלת-שועל נפוצה, פשתה שעירה, לשון-הפר המצויה ורבים אחרים.

הווריאנט השני נמצא במזרחו של הרכס הצפוני, על גבעות רכס לבנים שממזרח לכפר חנניה. הרכב המינים בשכבות העצים והשיחים שבו דומה להרכבם בווריאנט הטיפוסי, להוציא את ריבוים של עצי אלון התולע. האזור שבו נמצא הווריאנט השני מאופיין בטמפרטורות מינימום נמוכות יחסית, בשל האוויר הקר הזורם אליו מהרי צפת. גורם זה, יחד עם המשקעים המרובים – כ – 700 מ"מ – מסביר את הופעתו של אלון התולע.

לווריאנט השלישי של חברת אלון מצוי ואלה ארצישראלית אופייניים צמחים רבים של אלת המסטיק. וריאנט זה מופיע בראש הר תרען, בעיקר במקומות שבהם השטח עובד בעבר או היה מרעה לצאן. אלת המסטיק נפגעת משן הצאן פחות מעצי חורש אחרים; יתר על כן, קצב התחדשותה של אלת המסטיק מהיר, ולפיכך היא המין השולט באזור זה.

הווריאנט הרביעי של חברת אלון מצוי ואלה ארצישראלית הוא של אלון התבור, המוגבל בתפוצתו להר דבורה ולהר תבור. כמות המשקעים שעל הרים אלה היא מועטת יחסית – כ – 400 מ"מ גשם בשנה – בהשוואה לבתי גדול אחרים שבהם שליטה חברת אלון מצוי, שם ממוצע המשקעים הוא 600-500 מ"מ בשנה. לווריאנט זה אופיינית שכבה מפותחת של עצים ושיחים, ואילו שכבת בני השיח שבו מצומצמת ביותר. במקומות אחדים מגיעים עצי החורש לממדים מרשימים והתצורה מתקרבת בצורתה ליער של אלון מצוי. העצים המופיעים בווריאנט זה הם אלון מצוי, אלת המסטיק, בר-זית בינוני, אלה ארצישראלית, אשחר ארצישראלי, אלון התבור, ובשיעור מועט יותר גם לבנה רפואי, חרוב מצוי, אלה אטלנטית ושיחי קדה שעירה. נעדרים מווריאנט זה אגס סורי ואלון התולע. על בית גדול יובשני יותר מאלו של העמודים האחרים של חברת אלון מצוי ואלה ארצישראלית מעידים אלון התבור והאלה האטלנטית בווריאנט זה של חברת אלון מצוי ואלה ארצישראלית, והעובדה שאשחר ארצישראלי מחליף בו את האשחר המנקד.

חברת אלון התבור ולבנה רפואי היא חברת יער, הנמצאת בגליל התחתון בשני גושים עיקריים: הראשון, שהוא הגדול ביותר בארץ, נמצא בגליל התחתון המערבי – גבעות אלונים-שפרעם. הגוש השני, שהוא מצומצם יותר, נמצא בגליל התחתון המזרחי, בסביבות בית קשת.
שני עמודים נוספים נמצאים ממערב לנחל עמוד.

חברת אלון התבור נמצאת בבתי גדול שבהם יש קרקעות רנדזינה חומה על סלעי קרטון מגיל הסנון או מתקופת האיאוקן. בתי גידול אלה יובשניים יותר מאלה המאוכלסים בחברת אלון מצוי. לחברה זו יש ארבעה וריאנטים עיקריים: הווריאנט הטיפוסי, וריאנט של אלון מצוי, וריאנט של אלת המסטיק ווריאנט של סירה קוצנית.

לווריאנט הטיפוסי תצורה של יער פתוח, האופייני לגוש הגבעות בגליל התחתון המערבי, ברום של 250-50 מ'. וריאנט זה מתפתח על גבי מדרונות במפנים שונים אך נעדר ממדרונות צפוניים. אופייניות לו שכבות מפותחות של עצים, שיחים וצמחים עשבוניים, אך שכבת בני השיח שבו מצומצמת. העץ השליט בווריאנט זה של חברת אלון התבור ולבנה רפואי הוא כמובן אלון התבור – כ – 80% משכבת העצים. אליו נלווים לבנה רפואי, אלה ארצישראלית ואשחר ארצישראלי. בין השיחים ובני השיח נפוצים בו בעיקר שלהבית דביקה ואזוב מצוי. מן המטפסים ראוי לציין את אספרג החרש, ומן העשבוניים – תגית מצויה, מרות ירושלים, קיצנית עטופה, קפודן דביק, תלתן חקלאי, תלתן תריסני, חרחבינה מכחילה, שבלת-שועל נפוצה, פשתה שעירה, עירית גדולה, איסטיס מצוי ודרדר כחל.

הווריאנט המלווה באלון מצוי יוצר חורש צפוף וסבוך. נמצאים בו כל מיני העצים שנזכרו בווריאנט הטיפוסי, ועליהם נוסף אלון מצוי. וריאנט זה נפוץ באותו אזור גיאוגרפי שבו נפוץ הווריאנט הטיפוסי, אך מתפתח בעיקר במפנים הצפוניים. דבר זה מעיד על הצורך של יחידת צומח זו בתנאי מיקרו-אקלים לחים וקרירים יותר. בווריאנט זה בולטים מטפסים רבים, כגון זלזלת מנצה, קיסוסית קוצנית, טמוס מצוי, עצבונית החרש וספלול מטפס. מבין בני השיח המעטים יש לציין בעיקר את שני מיני הלוטם, ומבין העשבוניים – איסטיס מצוי, סיגית מבריקה וצברת ההרים.

הווריאנט של אלת המסטיק הוא בעיקרו חורש, שהתחדש לאחר כריתה אינטנסיבית של העצים ורעיית יתר. תפוצתו של וריאנט זה מוגבלת לכתמים קטנים בדרום הגליל התחתון המערבי.

הווריאנט המלווה בסירה קוצנית מאפיין את עמדי חברת אלון התבור והלבנה הרפואי בגליל התחתון המזרחי, מגובה פני הים עד לרום של כ – 500 מ'. לעתים יוצר וריאנט זה יער בעל שכבתיות ברורה, ולעתים הוא יוצר חורש. בניגוד לווריאנטים האחרים של חברת אלון התבור והלבנה הרפואי, נמצאת בחורש זה שכבה מפותחת של בני שיח, ויש בו אפוא שלוש שכבות. מלבד אלון התבור ולבנה רפואי מופיעים בחברה זאת אלת המסטיק, אשחר ארצישראלי, אלון מצוי וחרוב מצוי. השיח השליט הוא קדה שעירה. בני השיח הנפוצים בו הם סירה קוצנית, כתלה חריפה, זוטה צפופה, לטמית ערבית, לוטם מרוני, צתרנית משיבלת, מרווה משלשת, געדה כרתית, צמרנית הסלעים, שבטן לבן וגעדה מפשקת. המטפסים הנפוצים בחורש זה הם אספרג החרש, פואה מצויה, קיסוסית קוצנית, יערה איטלקית ושרביטן מצוי. חורש פתוח זה משופע בצמחים עשבוניים.

חברת חרוב מצוי ואלת המסטיק היא חברה היוצרת בדרך כלל חורש פתוח, ואופיינית למורדות הגבעות והרכסים, החל בגובה פני הים ועד לרום של כ – 400 מ'. היא יוצרת רצף לכל רוחבו של הגליל התחתון. חברת חרוב מצוי ואלת המסטיק מאפיינת בדרך כלל בתי גדול יובשניים. חברה זו גדלה על קרקעות טרה רוסה ורנדזינה כהה. העצים והשיחים האופייניים לחברה זו בגליל התחתון הם חרוב מצוי, אלת המסטיק ואשחר ארצישראלי. השיח השליט הוא קדה שעירה, ובן השיח האופייני לה הוא סירה קוצנית. בחברה זו בולטים העשבוניים – חרחבינה מכחילה, שבלת-שועל נפוצה, תלתן חקלאי, גזרזור דקיק, ברקן סורי, אזוב מצוי, כוכבן מצוי ותגית מצויה.
יש המבחינים בחברה זו בשלושה וריאנטים:

א. הווריאנט הטיפוסי – זהו וריאנט היוצר חורש פתוח, שבו העצים מכסים כ – 60% מפני השטח.
ב. הווריאנט של אלון התבור – וריאנט זה נמצא בבתי גדול יבשים יחסית, אשר מלבד חרוב ואלת המסטיק נמצאים בהם עצים רבים של אלון התבור.

ג. הווריאנט של אלון התולע – וריאנט זה נדיר, והוא נמצא בכתמים מעטים בלבד באזורי אלמע'אר, עלבון ודיר חנא. הוא מאפיין בתי גדול לחים יחסית, בעיקר במפנים הצפוניים.
בנוסף לשלוש חברות החורש והיער, נמצאות בגליל התחתון עוד שתי חברות של צומח עצי היוצרות נוף של חורש פתוח:

חברת שיזף השיח ושיזף מצוי נמצאת בגליל התחתון המזרחי, למן רום של כ – 200 מ' מעל פני הים ועד כ – 200 מ' מתחתיו. חברה זאת היא יחידת צומח משנית, שחדרה לאזור לאחר השמדת יער אלון התבור בידי אדם. עצי שיזף מצוי ושיחי שיזף השיח חודרים גם לבתי גדול של חברת אלון התבור והלבנה הרפואי בוואדיות. במקומות אלה, שהאדם מעבד אותם או רועה בהם את צאנו, הם מחליפים את העצים הראשוניים.

חברת שטה מלבינה נמצאת בגליל התחתון בכתמים אחדים בלבד. עמד אחד של חברה זו נמצא בתל שמרון, ליד נהלל, על גבי דייק בזלתי, מתור-המשנה ניאוגן, המכוסה היום סחף. סלעי הבזלת יוצרים במקום זה בית גדול חם ויבש, בהשוואה לתנאים השוררים באותו אזור אך על מסלע אחר. ריכוז גדול נוסף של שטה מלבינה נמצא במורד המזרחי של רמות יששכר ורמת כוכב, ובקטעיו התחתונים של נחל תבור. יש הסבורים שעצי השטה המלבינה הם שריד של צמחייה טרופית שהייתה בארץ בתקופת המיוקן. לדעת אחרים הריהם שריד מתקופה לחה וחמה, מאוחרת הרבה יותר, ששררה בארץ לפני כ – 6,000 שנה. אז יכלה השטה המלבינה לחדור לארץ דרך הזרוע המזרחית – הפלוסית – של הנילוס ודרך צפון סיני אל מישור החוף ועמק יזרעאל ומשם אל בקעת הירדן.

בתות וגריגות – שלוש חברות עיקריות מהוות את צומח הבתות והגריגות של הגליל התחתון: חברת סירה קוצנית; חברת אזוב מצוי וחברת קדה שעירה ואשחר ארצישראלי. שתי חברות הבתה נפוצות על פני שטחים רחבים של הגליל התחתון. הגורם המבדיל בין אזורי תפוצתן הוא בעיקר סוג הקרקע.

חברת סירה קוצנית מתפתחת בגליל התחתון על גבי מגוון של קרקעות. המינים האופייניים לחברה זו הם סירה קוצנית, צמרנית הסלעים, שבלת-שועל נפוצה, פשתה שעירה, תלתן כוכבני, בן-חטה רב-אנפין, תגית מצויה, תגית ארצישראלית, חרחבינה מכחילה ועוד. ריבוי צמרנית הסלעים מעיד על אופיו הטרשי של השטח. הבתות של הגליל התחתון עשירות גם במינים שונים של צמחי מעזבות, כלומר צמחים הגדלים על גלי שפך, על ערמות אשפה ובצדי דרכים. נוכחותם של אלה, יחד עם מינים רבים של עשבי שדות וגן, מעידה על עוצמת השפעת פעילותו של האדם על צומח הבר שבאזור.

חברת אזוב מצוי מוגבלת בתפוצתה לקרקע רנדזינה כהה. היא מאופיינת בהרכב הדל של מיני השיחים, ואזוב הוא כמעט השיח היחיד. אליו נלווים צמחים עשבוניים של בתי גדול פגועים או מעזבות, כמו נוצנית כדורית, כוכבן מצוי, סיסן אשון, צלע-השור הקטנה, חרחבינה מכחילה, עירית גדולה ומיני תלתן אחדים.

צומח הסלעים הגעשיים – שטחים גדולים ברמות של הגליל התחתון המזרחי מכוסים בסלעים געשיים ניאוגניים, רובם סלעי בזלת ומיעוטם סלעי סקוריה, טוף וקונגלומרטים. רק עצים מעטים גדלים על קרקעות הבזלת וגם בני השיח מעטים בהם ומוגבלים למקומות שבהם שוררים תנאים מיוחדים.

שתי חברות צומח עיקריות מאפיינות את הסלעים הגעשיים בגליל התחתון:
האחת היא חברת שיזף השיח, קיצנית צפופת-עלים וקפודן דביק. חברה זו נמצאה על סלעי הבזלת בשטחים שבהם יש רעייה אינטנסיבית של צאן. המינים השליטים בה כיום הם מינים שהעזים והכבשים אינן אוכלות אותם, כגון קיצנית וקפודן.
החברה השנייה היא חברת שיזף השיח, שברק קוצני ושמר פשוט. חברה זו שכיחה בשדות נטושים, והיא מאופיינת על ידי מינים רבים של צמחי מעזבות. כל חברות הצומח האלו נמנות עם בתות הספר הים-תיכוניות, והן משופעות במינים אירנו-טורניים.
את מרבית שטחי הבזלת מכסות חברת השיזף, הקיצנית והקפודן וחברת שיזף השיח והשמר. אין בידנו הסבר לתופעה זו, וקשה להצביע על תנאי אקלים המייחדים בתי גדול אלה. עם זאת ראוי לציין שצומח זה מתפתח, במידה רבה, בשטחים שיד האדם ושן הבהמה היו בהם. לפיכך, יש בשתי החברות מספר רב של צמחים שהצאן אינו אוכל אותם, כגון קיצנית צפופת-עלים, שמר פשוט, ינבוט השדה ומיני קפודן שונים. מיעוטם של עצים, שיחים ובני שיח על סלעי הבזלת, ומציאותם בסלעי המשקע שלידם, ששוררים בהם תנאי אקלים דומים מאוד, מעידים כנראה על חשיבותם של סוג הקרקע ושל משק המים שלה. התייבשות הקרקע שעל גבי סלעי בזלת מהירה יותר מאשר התייבשותן של קרקעות המתפתחות על סלעי משקע. יתר על כן, בסלעי הבזלת מעטים הסדקים המכילים קרקע, ואילו אלה נמצאים בשפע בסלעי גיר ודולומיט. כיסי קרקע כאלה חיוניים להתפתחותם של עצים, ומיעוטם בסלעי הבזלת גורם לכך שבית גדול זה דל יותר מסלעי המשקע. מיעוט מספרם של בני שיח שונים, ובעיקר סירה קוצנית, מצביע על כך שיסוד כימי מסוים, הנמצא בעודף בקרקעות בזלת מסוימות, מפריע להתפתחותם. מציאות סירה קוצנית על סלעי סקוריה במפנים צפוניים מוסברת במשק המים המשופר שלהם ובשטיפתם של חומרים מעכבים מן הקרקע. לעומת המיעוט בעצים ובבני שיח שונים, תדירות באזור זה בתות עשבוניות שבהן שליטים עשבים ובעיקר המיקריפטופיטים. דוגמאות לכך הן: חברת שרעול שעיר, הנמצאת בעיקר בשטחים סלעיים הנתונים לרעייה אינטנסיבית; חברת זקנן שעיר, השכיחה בבתי גדול חמים ויבשים, בעיקר בשטחים טרשיים או בשטחים שהצומח בהם נפגע על ידי שרפות; חברת מרווה ריחנית ובלוטה גלונית, המתפתחת על הסלעים הפריכים של הבזלת התחתונה; חברת רתם המדבר וכתלה חריפה – חברה שבה שליטים צמחי סלעים – האופיינית לסלעים געשיים פריכים ולמפנים הדרומיים והמזרחיים, היבשים יחסית; חברת סירה קוצנית מאפיינת שטחים מצומצמים, וגם היא אופיינית לסלעים געשיים פריכים אך נמצאת בעיקר במפנים צפוניים. חברת שלהבית קצרת-שנים – חברה של בתות ספר, שתפוצתה בדרום-מזרח הגליל התחתון מצומצמת לבתי גדול יבשים.

הצומח בבקעת כנרות – שייך לחבל האירנו-טורני, אף כי החורף כאן אינו קר כבאזורים הסמוכים בגליל התחתון או בגולן. בחורף מתפתח באזור זה צומח עשבוני גבוה ועשיר במינים, המורכב ברובו ממיני צמחים חד-שנתיים. בקיץ השחון והחם הצמחים מתייבשים והשטח נראה חשוף. עם הצומח הרב-שנתי, שחדר לכאן מבקעת בית שאן ומבקע הירדן הדרומי, נמנה שיזף השיח, הגדל כיום בעיקר על מתלולי ההרים שמשני עברי בקעת כנרות. גם שאר מיני העצים גדלים כיום בעיקר במורדות ההרים ובעמקי הנחלים היורדים לבקעה. מבין אלה נציין קבוצות קטנות של עצי שטה מלבינה, זקום מצרי, אלון התבור ושקד קטן-עלים. כן נמצאות באזור מובלעות של צומח ים-תיכוני, כגון סירה קוצנית, קדה שעירה ואזוב מצוי. אבל מאחר שהשטח קל לעיבוד חקלאי, הוכחד בו הצומח הטבעי ואת מקומו ממלאים צמחי התרבות או פליטיהם. לאורך אפיקו של הירדן גדל צומח הידרופילי, שהמינים הבולטים בו הם קנה מצוי, צפצפת הפרת, אשל הירדן וערבה מחדדת. בבקעת הירדן נשתלו במשך השנים חורשות רבות של עצי איקליפטוס, הבולטים היום בממדיהם הגדולים.
על חופי הכנרת אפשר להבחין בשתי חברות עיקריות של צמחים עילאיים: חברת קנה מצוי וחברת שיח-אברהם מצוי. בתוך הימה ישנם עדיין שרידים של חברת אלף-העלה המשבל.

גבולות וגיאומורפולוגיה – הגליל העליון וחופו
גבולות – בצפון. גבולו הטבעי הצפוני של הגליל העליון הוא עמקו הגדול של נהר ליטאני שבתחומי לבנון, המפריד בין הגליל העליון להרי הלבנון. הגבול המדיני, שאינו חופף לגבול הטבעי, נמשך מראש הנקרה מזרחה, אל מלכיה, וממנה צפונה, אל מטולה, והוא מפריד בין הגליל העליון הלבנוני לגליל העליון הישראלי. מהלכו הוא פרי הסכמי סיקס-פיקו שנחתמו בין בריטניה לצרפת ב-1924. הגבול הוא פוליטי בעיקרו, ולא טבעי, אם כי במידה מסוימת הוא עוקב אחר תוואים טופוגרפיים: הוא נמתח לאורך קווי פרשת מים מקומיים, עוקף את אגן הניקוז של ואדי א-דבה ו"מטפס" צפונה ממלכיה למטולה על קו גובה אחיד יחסית. בדרום. קו המצוק הנמשך מהר גמל במערב דרך מתלול צורים עד הר מצפה הימים במזרח, הוא מדרגת מעבר מובהקת מבקעת בית כרם, השייכת ליחידות הנוף של הגליל התחתון, אל הרי הגליל העליון. מרגלי הר מצפה הימים, שבסביבת קיבוץ פרוד, נמשך הגבול מזרחה דרך רמת רזים עד קיבוץ עמיעד שעל כביש טבריה-ראש-פנה (מס' 90). במערב. הכביש הנמשך מקיבוץ ראש הנקרה בצפון, דרך צמת כברי, עד צמת יסיף בדרום (מס' 70) מתווה את הגבול המערבי של הגליל העליון המערבי – לאורך קו המגע הטופוגרפי שבין מישור חוף הגליל ושלוחות ההר של הגליל המערבי.
במזרח. הגבול נמשך לאורך קו המגע שבין עמק חולה לבין מצוקי רכס רמים ומורדות הרי צפת. הכביש ממטולה דרך קריית שמונה עד צמת עמיעד (מס' 90) מתווה פחות או יותר את קו הגבול שבין הרי הגליל לבין עמק חולה וחבל כורזים. הרי הגליל העליון הם הגבוהים בגליל: גוש הגליל העליון המרכזי מגיע לרום של 1000-1200 מ'. הגליל העליון המזרחי גובהו כ-900 מ', ורק גובהו של הגליל המערבי אינו עולה על 600 מ'.

גיאומורפולוגיה ונוף – תהליכי שבירה אינטנסיביים, שקיעת גושים בין שברים ולחלופין התרוממות גושים בין השברים עיצבו יותר מכול את נופי הגליל העליון. גם מסלע מגוון ומשתנה – קרטון, גיר, דולומיט, בזלת – תרם את תרומתו לגיוון המורפולוגי הרב של הרי הגליל העליון.

בהרי הגליל העליון שלוש יחידות נוף ראשיות:
א. שלוחות הר בעלות שיאים תואמים
ב. הגוש המורם של הגליל המרכזי – גוש מירון/ הורסט מירון
ג. הרי הגליל המזרחי.
הגליל המערבי והמרכזי הם יחידות נוף הומוגניות מבחינה מורפולוגית-נופית, ואילו הגליל המזרחי מורכב מיחידות-משנה רבות השונות זו מזו במבנה, בצורה ובמסלע: רכס כנען ובירייה, רמת עלמה ורמת דלתון, אגן נחל דישון, יחידת העמקים הקרסטיים של בקעת קדש ובקעת יחמור, ורכס הרי רמים.
ראוי לציין את הקשר בין הטקט וניקה למערכת הדרכים בגליל: בקעות הרוחב, כגון בקעת בית כרם בגליל העליון, היו כבר בימי קדם פרוזדורי מעבר טבעיים ממישור החוף אל עמק חולה והגולן.

הגליל העליון המערבי
תמונתו הנופית הכללית של הגליל המערבי היא של רמה, הנטויה בשיפוע מתון ורצוף מערבה – אל מישור החוף. נטייה זו היא פרי הרמת השוליים המזרחיים של הגליל המערבי מעל בקע פקיעין, והטיית כל האזור למערב. השתפלות השטח מרום של 700-600 מ' לערך במזרח, ועד לגובה מישור החוף במערב, היא מתונה ורציפה; למעשה אין "נפילה" טופוגרפית מההר אל מישור חוף הגליל, אלא ירידה טופוגרפית מתונה של השטח עד מישור החוף. בכך שונה נוף הגליל המערבי מנוף הרי ירושלים, הצונחים במדרגת כפיפה חריפה אל השפלה. בגליל המערבי אין בעצם מדרגת מעבר מההר אל המישור. כביש נהרייה-צמת-כברי-מעלות (מס' 89) ממחיש היטב את העובדה הזאת. שברים ענקיים, ממזרח למערב, התוו את מהלכם של הנחלים הראשיים החוצים את האזור: נחל בצת, נחל כזיב, נחל געתון, נחל יחיעם, נחל בית העמק ונחל יסף. השלוחות שבין עמקי הנחלים הללו שומרות על קווי הרכס השטוחים של רמת הגליל המערבי. קו מורפולוגי חריף במיוחד הוא קו המעבר בדרום, מהגליל המערבי אל בקעת בית כרם. קו זה, שהוא תוצר מובהק של העתק גיאולוגי – העתק בית כרם, הנמשך מעמק עכו עד נחל עמוד התיכון – יצר כאן מדרגת מצוק גבוהה – מתלול צורים – בין הגליל העליון המערבי לבקעת בית כרם שמדרום. הבקע הגיאולוגי של פקיעין, הנמשך מהכפר סאג'ור דרך נחל רמה ונחל פקיעין, יצר פרוזדור טבעי עמוק וברור המפריד בין הגליל המערבי לבין גוש הרי מירון בגליל המרכזי.
לשברים האלה, שהם כה דומיננטיים בעיצובו של הגליל המערבי, מצטרף גורם נוסף התורם לעיצוב הנוף: המסלע של הגליל המערבי הוא ברובו גיר קשה הנחשף לתהליכי ההמסה, וכיוון שכמות המשקעים בגליל המערבי היא רבה יחסית (900-800 מ"מ בשנה) התפתחו כאן נופים קרסטיים מרשימים: נופי טרשונים מן היפים בארץ, בעיקר באזור הר כישור ובאזור חרבת תפן; מערות נטיפים ומערות המסה רבות, כגון מערות נחל נמר, מערת קשת, מערת שרך, מערת תפן, מערות יונים ועוד; עמקים קרסטיים – דולינות; מעינות קרסטיים הנובעים ממחילות המסה, כגון עין טמיר בנחל כזיב ועין אל מג'נונה בנחל בית העמק. ישנם כמה אזורים שבהם נותר מסלע קרטוני רך על פני השטח, ובולט בהם נוף של גבעות מעוגלות ועמקים רחבים ביניהן: כזהו נופו של אזור תרשיחא-מעונה שבמזרח הגליל המערבי. בנוף זה נוצרו גם מדרגות טבעיות בשל התמוטטויות קרקע וגלישות קרקע, בעקבות התרופפות כוח האחיזה של הסלע עם ספיחת המשקעים הרבים. קווי ההעתק הגדולים סייעו להתחתרות כמה נחלים באזור, לעומק של מאות מטרים: נחל כזיב הגדול ונחל בצת הם דוגמאות אופייניות לנחלי הגליל המערבי. אלה הם נחלי V טיפוסיים. לאפיקיהם עומק ניכר ומהלכם ישר, ללא פיתולים חדים ותפניות רבות – תוצאת מהלכם לאורך קווי שבירה.

הגליל העליון המרכזי
גוש הרי מירון הנו גוש מורם – הורסט – ענק, המוקף שברים גיאולוגיים מכל עבריו: שבר בית העמק מדרום, שבר פקיעין ממערב ושבר מירון-סאסא ממזרח. שיעור ההתרוממות המקורי של הגוש היה כ-1,000 מ' מעל בקעת בית כרם שלדרומו, אך תהליכי בליה וסחיפה בגג ההורסט ומילויה של בקעת בית כרם באדמות סחף, צמצמו את הפרש הגובה לשיעור של כ-600 מ', שהוא עדיין הפרש גובה מרשים. קיים ניגוד מורפולוגי בולט בין הנוף המתון של ראשי ההרים שבגוש הגליל המרכזי – הר פקיעין, הר הלל, הר מירון, הר חירם – לבין המדרונות התלולים כל כך היורדים מהם לעבר בקעת בית כרם, עמק פקיעין ועמק נחל עמוד. ואכן המראה הכללי של גוש מירון הוא כשל שולחן, או קוביית ענק שגגה מפולס ופאותיה תלולות וגבוהות. נופי הקרסט של הגליל המרכזי הם מהמפותחים והעשירים בכל ארץ-ישראל. מאות בולענים והוטות – קמינים קרסטיים – פזורים על רכס פקיעין ובאזור הפסגות של הר עפאים והר בר יוחאי. אחת ההוטות, ההוטה של ג'רמק – קמין רום, היא העמוקה בישראל כ-150. דולינות גדולות ויפות – דולינת זבד, דולינת שפנים, דולינת עפאים, דולינת סאסא ועוד, ונופי טרשונים יפים ברכס פקיעין משלימים את המורפולוגיה הקרסטית העשירה של גוש הגליל המרכזי. מערכת הנחלים שהתפתחה כאן מותנית אף היא במערכת השבירה: נחל כזיב העילי, בקטע הנמשך מאזור בית ג'אן עד ח'רפיש, מותווה לאורך קו העתק גיאולוגי המפריד בין רכס פקיעין להרי מירון. התבליט החריף של השטח והפרשי הגבהים בין קווי הרכס לעמקים הנמוכים שלרגליהם עיצבו כאן נחלים קצרים, תלולים ועמוקים: נחל רמה, נחל הארי, נחל מירון העילי ועוד.

הגליל העליון המזרחי
כביש פרוד-מירון (מס' 866) וכביש מירון-סאסא (מס' 98), העוברים בשוליו המזרחיים של גוש הגליל המרכזי, מתווים את הגבול בינו לבין יחידות הגליל העליון המזרחי. כאמור, בנוי הגליל העליון מסדרת יחידות-משנה:
* הרי צפת כוללים את הר כנען והר בירייה שלצפונו. רכס זה אינו אלא רבדה של שכבות סלע המונחות בשיפוע חריף על אגפו המזרחי של גוש הרי הגליל המרכזי. השלח של הרבדה נוטה בתלילות לעבר בקע חולה, ואילו מדרגת הרום של הרבדה, שעליה בנויה העיר צפת, צונחת בתלילות אל הקניון של נחל עמוד. נחל עמוד חתר את הקניון העמוק שלו במגע הליתו לוגי שבין סלעי הגיר הקשים של הגליל המרכזי לבין סלעי הקרטון הרכים של רבדת הרי צפת. השכבה המכסה את שטח הרבדה, מהר כנען לעבר ראש פנה, בנויה מגיר קשה וצעיר מתקופת האיאוקן, שבו מפותח נוף טרשונים. בשדות הטרשונים הללו יורד הכביש מצפת לראש פנה (מס' 89). רכס הרי צפת הוא הגבוה בגליל העליון המזרחי – שיאו בהר בירייה, ברום של 955 מ'.

רמת דלתון ורמת עלמה משתרעות מצפון להרי צפת. למעשה זוהי רמה אחת שנשברה על ידי ההעתק של נחל-חצור-א-ריחנייה, וחלקה הצפוני – רמת עלמה – שקע בשיעור של 100 מ' לעומת הדרומי – רמת דלתון. רמת עלמה ורמת דלתון הן שטח הררי ביסודו, שעבר תהליך סחיפה ממושך אשר פילס אותו לחלוטין. על גבי המשטח המפולס הזה זרמה בזלת שמקורה בהרי געש כבויים: הר אדמון, הר דלתון והר יוחנן.

הר דישון ונחל דישון- אזור זה, שאת מרביתו תופס עמקו הגדול של נחל דישון, הוא חלק ממבנה של קער החודר לגליל מכיוון ואדי א-דבה שבלבנון. בקער זה הורבדו סלעי גיר איאוקניים, אשר יצרו נוף מפולס שבתוכו מתחתר נחל דישון, מגדולי הנחלים בגליל. לנחל דישון ייחוד מורפולוגי. בנוסף להיותו עמק בעל חתך רוחב מרשים בגודלו, מתנהל הנחל מזרחה בזוויות חריפות. מסלול זוויתי זה מותנה במערכת קווי העתק בעלי כיוונים משתנים, שבהם התחתר אפיקו של נחל דישון.

יחידת העמקים הקרסטיים – בין נחל דישון בדרום, קיבוץ יפתח בצפון ומדרגת רכס מלכיה במערב מופיעה יחידת נוף קטנה הכוללת את בקעת יחמור ובקעת קדש. בקעות אלו מפותחות במסלע גירני קשה, קרקעיתן מפולסת כתוצאה ממילוי של קרקע והן סגורות מכל עבר – ללא ערוץ המנקז אותן. אלו הן בקעות המסה מסוג פוליה, והיפה והמרשימה שבהן היא בקעת קדש הגדולה. כיום מנוקז חלק מבקעה זו אל עמק חולה, על ידי נחל קדש (ואדי אלערוס) – קניון עמוק ותלול ובו מפלי ענק – שהצליח במהלך התחתרותו לאחור לפרוץ אל תוך הבקעה הסגורה.

רכס הרי רמים- נמשך מקרן נפתלי בדרום ועד הר צפיה בצפון. רכס זה הוא המשכו הצפוני של ציר הקמר הראשי, השבור, של הגליל, הנמשך בקו הר-תרען-הר-כמון-הר-מירון-משגב-עם. רכס קמרוני זה, הנטוי במתינות מערבה, לעבר הקער של ואדי א-דבה בלבנון, צונח בקיר עם מדרגות העתק תלולות לעומק כ-700 מ', אל עמק חולה שבמזרח. למעשה כל אגפו המזרחי של רכס הרי רמים נקטע על ידי הבקע של עמק חולה, והמצוק הגדול – מצוק רמים – הוא מצוק של קו השבר הגדול שבשולי עמק חולה. צניחתו של רכס רמים מקו פרשת המים – מנרה-יפתח – אל עמק חולה היא אחד היסודות המורפולוגיים המרשימים בישראל. כאן מתגלה המחשוף הגיאולוגי הקדום ביותר של סלעי הגלי

מקורות המים – נחלי הגליל מחבר: הלל גלזמן
הגליל נחלק ע"י הגיאוגרפים על-פי רום רכסיו – לגליל העליון ולגליל התחתון, אך להידרולוגים נוח יותר לחלקו על-פי אגני ניקוז הנחלים: אלו ההולכים מערבה מקו פרשת המים – הגליל המערבי, ואלו ההולכים מזרחה ממנה – הגליל המזרחי. אך גם אלו וגם אלו מציינים את מערכת הנחלים כיחידת נוף מרכזית בגליל, התורמת בדינאמיקה שלה לקיום רצף התהליכים הגיאומורפולוגיים המביאים לעיצוב הנוף ההררי. ייחודו של הנוף הגלילי ההררי הוא לכן במגוון ערוצי הנחלים, שתחילתם כיובלי נחל קצרים על גבי מדרונות ההרים, המשכם – הערוצים העמוקים, חלקם אף קניונים המוליכים את מי המעיינות והגיאיות אל מוצאי הנחלים בים התיכון, בירדן ובכנרת. נחלי הגליל אופיינו בעבר בכמויות מים גדולות שזרמו בהם. מעידים על כך מפעלי המים הקדומים, ששרידיהם עומדים באפיקי הנחלים ובגדותיהם. מבין הנחלים שופעי המים בעבר נמנה את נחל כזיב, נחל הנעמן ומורד הגעתכן – בגליל המערבי, ואת נחל דישון, נחל עמוד ונחל צלמון – בגליל המזרחי. מימי המעיינות שימשו לאורך כל ההיסטוריה כמקור מי השתייה לאוכלוסיות שהתיישבו הן בסמוך למקורות המים והן בערים שהתפתחו במרחק מהם. תרבות חקלאית ענפה התפתחה בתוך אפיקי הנחלים כבר במאות הראשונות לספירה. כאלו הם, לדוגמא, הבוסתנים בנחל עמוד וטחנות הקמח הרבות שהופעלו בכוח המים ושימשו את כל חקלאי הגליל מגדלי התבואות. מבטשות צמר, המופעלות אף הן בכוח המים, הוקמו בקטעי נחלים שהיו סמוכים למרכזי גידול הצאן, בעיקר ברכסי ההרים הגבוהים, כמו מעלה נחל עמוד ומעלה נחל כזיב. תמונה זו מעידה בבירור שהנחלים הגדולים של הגליל אכן היו בעבר נחלי איתן, ומי המעיינות הצלולים שנבעו בערוציהם, זרמו דרכם עד לשפכיהם אל הים. בנחלים אלה התפתחה מערכת אקולוגית-מימית עשירה במיני חי וצומח הקשורים למים. צמחיית גדות מגוונת: משיחי נענה משובלת, ערברבה שעירה ואחרים הפורחים על שפת המים, ועד לעצי דולב מזרחי וערבה מחודדת, המפארים בצמרות הענק שלהם את לב ערוצי הנחלים ומעניקים לסביבה צל וקרירות בימי הקיץ החמים. עושר צמחיית המים הטבולה התבטא במינים כמו: נהרונית צפה, קרנן טבוע, מדד זוחל ועוד.

מהיכן כל המים? – הגליל נחשב כחבל הארץ הגשום ביותר שבתחומי א"י המערבית. כמויות הגשם השנתיות נעות בין 600-500 מ"מ בגליל התחתון, עולות ל-700-600 בגבעות הגליל המערבי ובמורדות הגליל המזרחי, ומגיעות לשיא של כ-1,000 מ"מ ברכס הר מירון. כמות המים היורדת על הגליל כגשם נאמדת לפיכך בכ-1.6 מיליארד מ"ק לשנה. השטח התחום במדינת ישראל מהווה כ-2/3 מכלל הגליל הגיאוגרפי, וכמות המים היורדת עליו נאמדת לכן בכ-1.0 מיליארד מ"ק לשנה. בגליל המבנה הסדוק והקרסטי של גוש הרי הגליל. כמות מי התהום החוזרים בנביעות טבעיות לערוצי הנחלים בגליל שבתחומי מדינת ישראל, מסתכמת בכ-210 מיליון מ"ק לשנה. כמויות נוספות של מי תהום נעות בתת הקרקע לפי נטיית השכבות – לכיוון צפון, אל הליטני. מהיות אחוז הנגר העילי בנחלים נמוך – הפעילות הגיאומורפולוגית בהם איטית לאורך זמן (בהשוואה לנחלי הגולן, המקבלים עוצמות נגר גדולות יותר בגלל שכבות הבזלת האטומות). יחד עם זאת, ניתן לצפות באירועים שטפוניים חריגים בנחלי הגליל, בעיקר בשנים גשומות, כאשר אז מפלסי המים בהם עולים כדי 2 מ' ויותר במקומות הצרים, מהירות הזרימה מגיעה לכדי 3-2 מ' לשנייה ואלפי מ"ק שוצפים וגורפים עימהם סלעים, אדמה וצמחייה. לשיטפונות בעוצמה גבוהה חשיבות רבה במערכת האקולוגית הנחלית, באשר הם "פותחים" את אפיקי הנחלים מסבך צמחיית הגדות, ו"מנקים" את הנחל ממשקעי סחף המדרונות, ומאפשרים למערכת הצומח להשתקם באפיקים, ולבריכות המים להתנקות, לרענן ולחדש את אוכלוסיות החי והצומח בהן.

היכן כל המים כיום? – מאז תחילת ההתיישבות החדשה לפני כמאה שנים – חל פיתוח מואץ של מערכות אספקת מים בגליל מהמקורות הטבעיים, וכמות המים שנותרה לזרימה חופשית בנחלים – הלכה ופחתה עם השנים. בתקופת הבריטים הוקמו מפעלי המים הממוכנים הראשונים בנחל עמוד (תחנת עין טינה), במעיינות כברי ובעינות אפק. הבריטים גם הסדירו אחוז ושאיבת מעיינות בכפרים הגדולים שבגליל, כגון: עין גוש חלב, עין רמה ועוד. לאחר קום המדינה הקימה חברת מקורות את מפעלי אספקת המים הגדולים של הגליל: מפעל עין זיו – הנשען על מעיינות נחל כזיב, מפעל כברי געתון – המנצל את המעיינות כברי וגעתון, מפעל מירון עמוד – ניצול מעיינות נחל מירון ונחל עמוד, ומפעל עין אביב – מעיינות נחל דישון. בממוצע שנתי מנוצלים בגליל המערבי כ-17 מיליון מ"ק מי מעיינות וכ-50 מיליון מ"ק מי קידוחים, ואילו בגליל ההררי והמזרחי מנוצלים כ-15 מיליון מ"ק מי מעיינות ועוד כ-25 מיליון מ"ק מי קידוחים. בעמק החולה עיקר ניצול המים הוא ממקורות הירדן, כאשר ממעיין הדן בלבד מנוצלים כ-80 מיליון מ"ק להשקיה בחקלאות ועוד כ-100 מיליון מ"ק עוברים בין בריכות הדגים שבעמק. אחוז כל המעיינות הגדולים שבנחלי הגליל הביא בתוך שנים ספורות לכך שקטעי נחל איתן יבשו והפכו לנחל אכזב. קטעי נחלים ובהם עצי דולב וסבך צמחיית גדות – יבשו, ונופי החי והצומח של המערכת הנחלית הצטמצמו מאוד או אפילו נעלמו מהן לחלוטין. קידוחים שנעשו ב-40 השנים האחרונות לתוך האקוויפרים של הרי הגליל ושאיבת מי התהום מהם – החמירו יותר את מצב יתרת המים הזורמים כעודפים משפיעת המעיינות שלמרגלות ההרים. במצב חמור זה לקראת סוף שנות ה-70 פנתה רשות שמורות הטבע לנציבות המים בדרישה לעגן כמויות מים לשמירת טבע בנחלים בדרך של הקצאות מים כחוק, ובכך נהייתה הרשות ל"פה" למערכות האקולוגיות המימיות. במהלך 20 השנים שחלפו עד היום, הושגו הקצאות מים לרוב הנחלים. בעזרת הקצאות אלו מתקיים רצף זרימת מים שפירים ממקור המעיינות בקטעי נחלים מסוימים. אמנם הנחלים לא יוכלו לחזור ולהיות אותם נחלי איתן, אך הישג הקצאות המים הביא לשמירת המצב הקיים ולמניעת התייבשות מוחלטת של הנחלים. הקצאות אלו גם מבטיחות כי הזרימות השיטפונות ימשכו בנחלים למלוא אורכם, ובכך מובטחת הפעילות הגיאומורפולוגית שלהם.

זיהום הנחלים
עם התגברות האכלוס בגליל והעלייה ברמת החיים – גברה מאוד צריכת המים, ובמקביל גברה שפיעת השפכים מהיישובים העירוניים והכפריים כאחד. קצב פיתוח מפעלי איסוף וטיהור השפכים וניצולם בחקלאות אינו תואם את קצב האכלוס, ואנו מוצאים כי נחלי הגליל הזדהמו ב-20 השנים האחרונות מביוב, הן בזרימה עילית בנחלים עצמם, והן בחדירת הביוב בבורות ספיגה ביתיים לאקוויפרים וזיהום מי התהום הנובעים במעיינות. רשויות השלטון מנסות לקדם את הפתרונות למניעת הזיהום, אך קצב העשייה איטי מאוד. בגליל המערבי מתוך סה"כ כמות שפכים שנתית של כ-10 מיליון מ"ק מטוהרים ומנוצלים לחקלאות כ-5 מיליון מ"ק בלבד, ואילו בגליל המזרחי ובאגן הכנרת – מתוך כ-15 מיליון מ"ק שפכים לשנה מנוצלים כ-6 מיליון מ"ק בלבד. כל יתרת הביוב שאינו מנוצל, מחלחל למי התהום או זורם באפיקי הנחלים, וגורם לזיהום המים ולפגיעה בערכי הטבע והנוף.

נחלי הגליל העליון המערבי
תחום הגליל מערבה מקו פרשת המים מנוקז בחלקו הצפוני (עד עכו) על-ידי שישה נחלים עיקריים הנשפכים לים התיכון (מצפון לדרום): בצת, כזיב, שעל, געתון, בית העמק, יסף. חלקו הדרומי – רכסי הגליל התחתון – מתנקז באגן נחל הנעמן. בכל הנחלים ישנם קטעים המוכרזים כשמורות טבע, בהם שבילי טיול מסומנים, המושכים מטיילים רבים. נחל בצת – שטח ניקוז כ-60 קמ"ר. יובליו העיקריים: מצפון: נחל נמר ונחל חניתה, מדרום: נחל שרך, נחל גליל ונחל מצובה. נחל בצת נשפך לים כ-300 מ' מדרום למאגר ראש הנקרה. הבצת ויובליו הינם נחלי אכזב, למעט קטע איתן באורך כ-1 ק"מ מצפון לקיבוץ אילון. מימי הנביעות מוקצים לשמירת טבע בנחל. קטע הנחל הזורם נקי מזיהום, אולם ביובלי הנחל העליונים, בירנית וגליל, זורם ביוב גולמי מיישובי הסביבה המזהם את מי התהום. נחל כזיב – שטח אגן הניקוז כ-132 קמ"ר. יובליו העיקריים – מצפון: נחל פאר, נחל מורן ונחל עפאים ומדרום: נחל פקיעין. אפיק הנחל לכל אורכו מוכרז כשמורת טבע. הנחל אכזב עקב ניצול מעיינות עין זיו ועין חרדלית, למעט קטעים הניזונים ממעיינות שאינם תפוסים: עין טמיר, עין מצוד ועין בוסתן-ברתות, וממים המשוחררים לנחל עפ"י הקצאות נציבות המים, דרך צינורות חב' מקורות מעין זיו. מצוקי נחל כזיב הם היפים והמרשימים שבנחלי הגליל המערבי. גובהם עולה על 150 מ', ובהם חורש סבוך ומפותח. במצוקים מקננים עופות דורסים, ובמימי הנחל מיני דגים ודו-חיים. בע"ח רבים שוכנים בתחומו. נחל שעל – הקצר מבין נחלי הגליל המערבי – 16 ק"מ אורכו ושטח אגן הניקוז שלו – 20 קמ"ר. שני יובליו: נחל נחת מצפון ונחל אשחר מדרום. בנחל וביובליו אין מקורות מים ממעיינות המקימים רצף זרימה בנחל, וזורמים בהם רק מי שיטפונות מועטים בחורף. בעין שעל, הנמצא בתחום שמורת נחל שעל, שפיעת מים דלה המשמשת להגמאת עדרים בלבד.

נחלי הגליל העליון המזרחי
ממזרח לפרשת המים המרכזית מנוקזים הרי הגליל בנחלים הראשיים הבאים: דישון, חצור, מחניים, ראש פנה, עמוד וצלמון. מספר נחלים קטנים יותר מנקז שטחים שבין אגני הניקוז הראשיים אל הירדן והכנרת, כמו נחל טובים ונחל קלע. הנחלים אור, כוח וכרוזים, מנקזים את השטח שמדרום וממזרח לראש פנה אל הכנרת. נחלים קטנים אלו נחלי אכזב, ורק באירועים שיטפוניים נראה בהם מים עם סחף קרקע, שמקורה העיקרי הוא רמות הבזלת של כורזים-אלמגור-כפר הנשיא.
גשמי הגליל המזרחי פחותים מאלו היורדים במערב ובמרום הגליל. כמותם נעה בין 550 מ"מ באזור ראש פנה, דרך 650 מ"מ באזור רמת נפתלי ועד 720 מ"מ בהר כנען. הנחלים הם נחלי אכזב, למעט מספר מועט של מעיינות קטנים שנותר לזרימה חופשית לאחר שהמעיינות הגדולים ואחזו למערכות האספקה האזוריות. בשנים גשומות ניתן לחזות באירועים שיטפוניים בעלי עוצמות גבוהות.

נחל דישון
הגדול והמפואר שבנחלי הגליל המזרחי. שטח אגן הניקוז 96 קמ"ר, ואורך הנחל הראשי כ-26 ק"מ. ראשיתו במורדות הצפוניים של הר מירון וסופו בירדן בעמק החולה. מקורות המים הטבעיים הם סדרת המעיינות שבמעלה הנחל ועין אביב שבמרכזו. בנחל גוש חלב נובעים מספר מעיינות, בהן עין גוש חלב ובו בית גידול מימי עשיר במינים. הנביעות שבמורד נחל גוש חלב: פועה, גרגר, מרעה וערבות – מימיהם מאחוזים ומנוצלים מזה כ-40 שנה. מקור המים הגדול שבלב הנחל הוא עין אביב השופע. בהיותו מעיין קרסטי – שפיעתו מושפעת מכמות המשקעים: מתחזקת באביב אולם דועכת במהירות בסוף הקיץ ובסתיו, ובשנות בצורת קשות המעיין יבש לחלוטין. עין אביב מאוחז ע"י חברת מקורות ומימיו נשאבים למפעל אספקת מים של הגליל המזרחי. רשות שמורות הטבע פועלת להשגת הקצאת מים ממקור המעיינות שבנחל על מנת לשקם בו קטעים טבעיים ולהחזיר אליו בתי גידול מימיים איתנים.
יובליו העיקריים: נחל גוש חלב ונחל ציבעון – במעלה; נחל יראון ונחל אגיב – בחלקו הצפוני וקניוני המרהיב; נתל קניון ונחל מריש – המנקזים את רמת עלמה למורד הנחל. ערוץ הנחל הראשי לרוב אורכו, על גדותיו הגבוהים ויובליו המרשימים במבנה הקרסטי הייחודי הוכרזו כשמורת טבע ובה מוגנים ערכי טבע רבים.

נחל חצור
שטח אגן הניקוז 36 קמ"ר ואורכו 16 ק"מ. ראשיתו ברמת אדמון ברום 885 מ', והמשכו בירידה תלולה למרגלות מצוקי הר אביתר, לכיוון דרום-מזרח. יובלו הגדול, נחל דלתון, מצטרף אליו צפ'-מז' לעמוקה והמשכו של הנחל לכיוון עמק החולה, אליו הוא נכנס מדרום להר חצור ונשפך לנחל דישון ליד קיבוץ חולתה ודרכו – לירדן. חלקו העיקרי של הנחל מוכרז שמורת טבע בגלל נופיו המצוקים והחורש המפותח בקטעיו הקניונים. מקורותיו הם מספר מעיינות קטנים שבאפיקו המרכזי: עינות זהבית, כסף ומשב – שמימיהם משמשים לשתייה לבע"ח שבשמורה ולעדרי הבקר הרועים בה. מעיינות איילת השחר נובעים במורד הנחל והם מאחוזים ומנוצלים ע"י הקיבוץ בחקלאות.

נחל מחניים                                                                                                               שטח אגן הניקוז כ-21 קמ"ר ואורכו כ-13 ק"מ. ראשיתו במדרונות המזרחיים של הר יבנית והר כנען ברום של 900 מ'. הוא יורד בתלילות לכיוון חצור הגלילית, עובר דרכה וממשיך מצפון לקיבוץ מחניים בכיוון צפ'-מז' אל הירדן מצפון לגדות. מקורות המים הטבעיים בנחל הם מספר מעיינות קטנים, המקיימים בתי גידול לחים וקטעי זרימה קצרים במורדם: עין פארעם, עין המעגל ועין מרגנית. במקומות אלו נשתמרו עצי תאנה גדולים, אך הבקר הרועה אינו מאפשר לצמחיית המים להתפתח לשיאה. עין ירדה, הנובע בגדת הנחל ממערב למשמר הירדן , ובעבר נוצל בשאיבה לחקלאות. היום מימיו משוחררים והוא מקיים קטע נחל איתן. הנחל סובל מזיהום בשפכים המגיעים אליו עקב תקלות בשאיבתם באזור התעשייה חצור ובמתקן הביוב של ק. מחניים.

נחל ראש פנה – ראשיתו בהר כנען, ברום 900 מ' בדרכו לעמק החולה הוא עובר את המושבה ראש פנה ונשפך לירדן מצפון לכפר הנשיא. הנחל, כ-13 ק"מ בלבד אורכו, קצר יחסית לנחלי הניקוז המזרחי האחרים ולכן הירידה מהר כנען אל הירדן תלולה. הנחל מתחתר במסלע הגירני בחלקו העליון ויוצר מדרונות תלולים בגדותיו ומתחתר במסלע הבזלתי שבחלקו התחתון ויוצר כאן קטע קניוני שאורכו כ-2.5 ק"מ. בחלקו העליון קבוצת נביעות ראש פנה: עין גיא אוני, עין פנה ועין כדן – מעיינות קרסטיים הניזונים מאקוויפר ההר הגירני. שפיעתם לכן עונתית ומושפעת מכמות המשקעים. מעיינות אלה מאחוזים ע"י אנשי ראש פנה מאז תחילת המאה. שפיעתם בסוף החורף, דועכת עד להתייבשות בסוף הקיץ. עקב האחוז – הנחל הפך אכזב, ורק מעט מעודפי המעיינות בחורף מגיע לנחל נוסף על מי השיטפונות. בראש הקטע הקניוני הבזלתי שבמזרח הנחל נובעת קבוצת מעינות קטנה – עינות שוב. שפיעתם, כ-5 מ"ק/שעה, נמשכת כל השנה עקב חלחול מים ממאגר מחניים הנמצא על אפיק הנחל כ-1 ק"מ במעלה המעיינות. מאגר מחנים, הסוכר את הנחל, קולט את שפכי חצור וראש פנה וגם את שיטפונות החורף. בהעדר נפח אגירה מספיק, מימיו המזוהמים גולשים לנחל ומזהמים אותו ואת הירדן. בתכנית הרשויות האזוריות לבצע שיפורים בנושא זה.

נחל עמוד
השני בגודלו בניקוז מזרח הגליל לאחר נחל דישון, אך נופיו הקניונים ועושר החי והצומח שבו יפים לא פחות. ראשית יובליו העליונים במדרונות הדר'-מז' של גוש הר מירון ברום של 950 מ' בנחלים מירון ושמאי, כשהאפיק הראשי מנקז את חלקה הדרומי של רמת דלתון. הנחל מתחתר בגיר הקשה של הרי הגליל המזרחי ויוצר קניון עמוק שקירותיו מתנשאים לגובה 150-100 מ'. האפיק הקניוני נמשך עד לכניסת הנחל לבקעת גנוסר, בה הוא נשפך לכנרת ברום 212 – מ'. אורך הנחל כ-22 ק"מ ושטח אגן הניקוז שלו – 125 קמ"ר. ההתחתרות הקניונית והשברים הגיאולוגים חשפו בעבר מספר מעיינות קרסטיים שנביעתם איתנה, ביניהם: עין מירון במעלה נחל מירון – עין יקים במורד נחל מירון – עין פואם באפיק נחל עמוד – שפיעתו חזקה בחורף: אך דועכת במהירות בקיץ. שלושת המעיינות הגדולים אחוזו עוד בתקופת הבריטים ומימיהם סופקו לצפת וליישובי הסביבה. עקב האחוז הנחל הפך לאכזב וקטעים ארוכים שבו – חרבו. על-פי הקצאת מים לשמירת טבע כמות קטנה ממעיינות פועם ויקים משוחררת לנחל לקיום רצף זרימה ובתי הגידול הייחודיים, בהם שדרת הדלבים המרשימה, עצי תאנה ובוסתני נחל עמוד שעברו שיקום. עין תרון, הנובע מעט במעלה עין יקים, שופע כל השנה, הוא אינו מאוחז, ומימיו מצטרפים להקצאת המים מעין יקים. מעיינות קטנים נוספים נובעים בין הסלעים בגדות הנחל בהם: עין-זבד, עין כובס ועין סתר. עקב שינויים שחלו באספקת המים לצפת שואבת חב' מקורות פחות ממעיינות יקים ופועם. יובלו הגדול של נחל עמוד ממזרח הוא נחל עכברה, המנקז את דרום הר כנען, מרכז העיר צפת ואת תלקה המערבי של רמת רזים. באפיק הנחל מספר מעיינות, הגדול שבהם הוא עין רזים, המאחז ע"י קיבוץ עמיעד לחקלאות. בעבר הנחל היה איתן בקטעים ארוכים ממקור המעיינות, אך חרב לאחר האחוז. עין הדס, עין עכברה, עין ינאי ועין סלע מקיימים בתי גידול לחים בקרבתם, אך אינם תורמים לזרימה בנחל. המערכת האקולוגית בנחל עמוד התחתון סבלה מאוד מביוב העיר צפת. בשנים האחרונות פועל מכון טיהור משוכלל בעיר, אך וקלחיו אינם מנוצלים במלואם, ועודפי הקולחין זורמים בנחל. מצב זה ישתנה לכשיוקם מאגר אזורי המתוכנן לקלוט את כל וקלחי העיר.

נחל צלמון
מהגדולים שבנחלי הגליל המזרחי. אורכו 30 ק"מ ושטח אגן הניקוז 110 קמ"ר. ראשיתו ביובליו שבמדרונות הדרומיים של גוש הר מירון: נחל שבע ונחל הארי, ברום של 900 מ', ושפכו לכנרת ליד קיבוץ גנוסר, ברום 212- מ'. הפרש הגבהים הרב במרחק קצר יחסית הביא להתחתרות הנחל בסלעי הגיר בתצורות השונות דרכן הוא עובר. כך נוצרו נופים קרסטיים וקניונים בגיר הקשה מחד, ונופים מעוגלים ומדרונות מתונים – בגיר הקרטוני הרך מאידך. מספר מעיינות גדולים לאורך הנחל קיימו בו בעבר זרימה איתנה בשני קטעים עיקריים: ממעיין פרוד ועין צלמון – בקטע העליון, ומהמעיינות רביד ודשנה – בחלקו התחתון. שרידי טחנות הקמח הגדולות מעידים על זרימת המים האיתנה בו. המים קיימו בתי גידול מימיים עשירים במיני חי וצמחיית גדות ענפה, אך רק שרידיהם המועטים נותרו סביב עין צלמון במעלה ובאזור שפך הנחל לכנרת. הנחל הפך אכזב לאחר שמעיינותיו הגדולים אחוזו להשקיה בחקלאות, למעט קטע הנחל שבמורד עין צלמון, בו עודפי המעיין הנותרים מעבר להשקיית הבוסתנים המקומיים זורמים בנחל ומקיימים קטע איתן באורך כ-2 ק"מ. הקצאת מיס לנחל קיימת מעין רמיאל, השופע בחורף בלבד. מים אלו זורמים בקטע ההררי של הנחל, דרך "מפלי פרוד" ובמעלה בקעת חנניה. חשיבות המים בקטע זה היא לאפשר למיני בע"ח הקשורים למים לקיים את מחזור הרבייה שלהם בעונת האביב. על מדרונות הנחל בקטע עין צלמון מתקיים חורש ים תיכוני מפותח. קטע זה של הנחל, על מימיו, טחנות הקמח שבו ומדרונותיו – מיועד להיות גן לאומי. תעלת המוביל הארצי עוברת לאורך כ-2 ק"מ בחלק המרכזי של הנחל, בו נבנה אגם צלמון לוויסות השאיבה במוביל. נופי המים האלו מושכים בחורף עופות מים רבים. חלקו המרכזי של הנחל מזוהם מזה 10 שנים מביוב הכפר מרר. כיום בביצוע מפעל איסוף שפכים מכל כפרי הסביבה, טיהורם וניצולם בחקלאות.

ההיסטוריה והארכיאולוגיה של הגליל מחבר: ד"ר מרדכי אביעם
חלוקתו של הגליל לשתי חטיבות גיאוגרפיות עיקריות, עליון ותחתון, אינה חלוקה מודרנית. היא מופיעה לראשונה בספר יהודית, לאחר מכן אצל יוסף בן מתתיהו וגם במשנה. לחלוקה זו המתבססת על הבדלים גיאוגרפיים, ובעיקר טופוגרפיים, הייתה גם השפעה רבה על התפתחות היישוב במהלך ההיסטוריה. העובדה כי התנאים בגליל התחתון נוחים יותר, כלומר מעבר נוח, שפע אדמה פורייה ומעיינות, הייתה הגורם לכך כי באזור זה היו היישובים רבים יותר וגדולים יותר.

התקופות הפרה-היסטוריות – כמה מן האתרים החשובים ביותר במחקר הפרה-היסטורי של ארץ-ישראל והמזרח הקדום שוכנים בגליל: מערות נחל עמוד, בהן נתגלו שרידי האדם הקדומים ביותר הידועים כיום בארץ-ישראל כ-140,000 שנה לפי זמננו; מערת אל-קפזה, שבה נתגלו שרידי אדם מגילאים של 100,000-85,000 שנה לפני זמננו ומערות יונים. מלבד מכלולי המערות נתגלו בגליל אתרים נוספים של יישובי האדם הקדמון, והחשוב שבהם נתגלה בעמק החולה ליד מעיינות עינן.

התקופה הכלקוליתית (3,300-4,500) לפסה"נ – ב-1995 התגלתה סמוך לכפר פקיעין אחת התגליות החשובות של מחקר תקופה זו. בתוך מערת נטיפים טבעית התגלו מאות כלי חרס מסוגים שונים וגלוסקמאות ששימשו ברובם לקבורה ולטקסי פולחן מתים. חלק מהגלוסקמאות היו מעוטרות בדמויות אדם מפוסלות בטין. טיפוסים רבים של כלי חרס שהתגלו במערה היו בלתי ידועים במחקר הארכיאולוגי. מלבד ממצא ייחודי זה, אותרו בגליל עוד מספר אתרי יישוב מהתקופה.

התקופה הכנענית הקדומה (2,200-3,300) לפסה"נ – בתקופה זו שהיא ראשית תופעת העיור בארץ-ישראל, תופס גם הגליל את מקומו. רוב התילים המוכרים בגליל, החלו את קיומם בתקופה זו, וכמה מהם היו ערים גדולות ובצורות כדוגמת תל בית ירח שעל שפת הכנרת. העיר השתרעה על שטח של כ-200 דונם והוקפה חומת לבנים עבה. מבנה גדול (X40 30 ) יחיד במינו נחשף בצפון התל ובו עשרה תאים עגולים המחולקים על-ידי ארבע מחיצות. החוקרים מניחים כי המדובר באסם ציבורי.
כלי חרס מטיפוס מיוחד, ממורקים היטב באדום ושחור, נתגלו כאן לראשונה וכונו "כלי בית ירח". מאוחר יותר נתגלו במקומות רבים בארץ ובייחוד בצפון, ומקורם כנראה היה באנטוליה. במגידו נחשפו שרידים של מתקנים פולחניים הכוללים במה עגולה ומקדשים סביב לה. עשרות תילים וכפרים מתקופה זו נסקרו בחלקי הגליל השונים.

התקופה הכנענית התיכונה (1,550-2,200) לפסה"נ – לאחר משבר יישובי בסוף התקופה הקודמת וראשית תקופה זו ברחבי ארץ-ישראל, מתחדש היישוב בעוצמה רבה. בתקופה זו מוקמת בצפון הגליל העיר הכנענית הגדולה ביותר בארץ-ישראל ואחת הגדולות במזרח הקדום, הלא היא חצור שבעמק החולה. אל התל הגבוה מהתקופה הקודמת, נצמדה מצפון עיר תחתית שגודלה כ-700 דונם. על התל שכנו כנראה ארמון המלך ובנייני ציבור אחרים. בעיר התחתית נחשפו בתים פרטיים, שערים, מתקני מים ומקדשים. העיר הוקפה במערכת של סוללות עפר עצומות, שהיוו את ביצוריה. שיטה זו של סוללות עפר, שנשפכו משני צידי "גרעין" בנוי אבן או לבנים, מאפיינת את התקופה הכנענית התיכונה.
עיר גדולה נוספת בת כ-200 דונם שהוקפה בסוללות עפר היא דן בצפון עמק החולה. בסוללה המזרחית התגלתה תגלית מרשימה וייחודית: שער בנוי לבנים שהשתמר בשלמותו והוא בן כ-3,800 שנים! השער בנוי משלוש קשתות עשויות לבנים, שעליהן היה ודאי גג של קורות עץ וטין. בין הקשתות היו חדרי משמר. בגליל המערבי הוקמה בתקופה זו עיר "סוללות" בת כ-320 דונם, ליד המעיינות הגדולים של כברי. בחפירות באתר זה נתגלה ארמון המושל, שהוא הגדול והמפואר שהתגלה מסוגו בארץ-ישראל מתקופה זו. במספר חדרים התגלו רצפות טיח המעוטרות בתמשיחי "פרסקו" ובהם פרחים, ציפורים ואולי אף בני אדם. סגנון עיטור זה מקורו כפי הנראה באי כרתים. עיר גדולה זו ניטשה בסוף התקופה ולא חזרה מעולם לגודלה זה. עיר חשובה נוספת שחלקים מועטים ממנה נחפרו, וביניהם גם שער, היא עכו ששכנה על גדות הנעמן במקום הידוע כיום בשם תל נפוליון או תל פוחאר. בדרום הגליל התחתון הייתה מגידו העיר המרכזית החשובה ביותר, ובה המשיך לתפקד ולהתפתח אזור המקדשים. על שפת הים של נהרייה נחפר מקדש מתקופה זו, ובו נמצא מגוון חפצי פולחן וביניהם דפוס לצלמיות ברונזה של אלה בעלת שלוש קרניים.

התקופה הכנענית המאוחרת (1,200-1,550) לפסה"נ– תקופה זו מתאפיינת מצד אחד בקשרים בינלאומיים מפותחים הבאים לידי ביטוי בהופעתם בארץ של כלי חרס וחפצים ממצרים, סוריה ויוון ובהופעתם של כלים ארץ-ישראליים באזורים אלו, ומן הצד השני בהידלדלותה של אוכלוסיית ארץ-ישראל וצמצום מספר הערים וגודלן. בגליל ממשיכה חצור להיות העיר הגדולה והחשובה ביותר. המקדשים בעיר התחתית גדלים ומתפתחים, ומהם נחשפו שניים: מקדש האסטלות (מצבות פולחניות) ומקדש האורתוסטטים (אבני ריבוד הניצבות לאורך הקירות). במקדשים אלו נחשפו ממצאים המעידים מעט על אופיו של הפולחן הכנעני כפי שהוא משתקף גם במקרא. בעיר העליונה הולך ונחשף משנת 1993 ארמון השליטים הכנעניים. בתל דן לא נחשפה עדיין העיר הכנענית הידועה בשמה המקראי ליש, אך קבר מפואר, כנראה של משפחת אצילים, שנחפר אל תוך סוללת העפר של התקופה הקודמת, שייך לתקופת הברונזה המאוחרת. בקבר נמצאו תכשיטי זהב ועצם וכלי חרס רבים וביניהם אגרטל גדול מעוטר בציורי מרכבות שמקורו במקני שביוון, כמו גם כלי חרס נוספים שמקורם משם ואשר הונחו בקבר. שתי ערים אלו חרבו בשריפה בסוף התקופה. מגידו המשיכה להיות העיר המרכזית במהלך תקופה זו למרות הקרב הכבד שהתרחש למרגלותיה, אשר הונהג על-ידי פרעה תחותמס השלישי. בעיר נחשפו ארמון ומקדש, ונמצא אוצר שנהבים מרשים ומיוחד המעיד על העושר האמנותי של האוכלוסייה וההנהגה הכנענית בעיר. ממצאים מצריים, כמו בסיס פסל ועליו כתובת הירוגליפית, מצביעים על היות העיר מעוז שלטון מצרי ועל קיומה של תרבות כנענית תחת השפעה מצרית. לעומת שתי הערים האחרונות, לא חרבה מגידו בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, אלא המשיכה את קיומה אל תוך תקופת הברזל.

תקופת הברזל (734-1,200 )לפסה"נ – ראשיתה של תקופה זו מתאפיינת בהתיישבות מחודשת על חורבנן של ערים כנעניות ובכפרים קטנים ברחבי האזור. רוב החוקרים רואים בהתיישבות זו את התנחלותם של שבטי הצפון במאות 12-10 לפסה"נ. על חורבנן של חצור ודן הוקם יישוב דל של בתים פשוטים ובורות אחסון חפורים, ובהם כלי חרס וקנקני אגירה, שניתן לראות בהם גם המשך מסורות מן התקופה הקודמת וגם מסורת חדשה. אחד האתרים המעניינים שנחפרו מתקופה זו הוא המצודה בראש הר אדיר בגליל העליון המרכזי על גבול הלבנון. זו מצודה רבועה, שגודלה כ- 50 X 50 מ'), מוקפת בחומת סוגרים. ממצא כלי החרס מצביע על קשר אל המרחב הפניקי. באחד החדרים נמצא מקוש עשוי ברזל המכיל גם פחמן, שהופך אותו למעשה לכלי הפלדה הקדום ביותר שנמצא בארץ! לא מן הנמנע כי מצודה זו שייכת לתחומה של העיר הגדולה צור וכי היא יצרה את החיץ הראשון בין התחום הפניקי לתחום הישראלי. אתר פניקי מעניין נוסף נחשף בראש-זית, גבעה נישאת במורדות ההרים בגוש שגב. במקום נחשפה מצודה פניקית מן המאה ה-10 לפסה"נ, אשר הוקמה מעל שכבת יישוב מן המאה ה-11 לפסה"נ. לדעת החופר, יש לזהות את המקום עם כבול של תקופת המקרא. פרשת "ארץ כבול" הנזכרת בספר מלכים א' ובדברי הימים א, מספרת על מסירת אזור הגליל המערבי על-ידי שלמה המלך לחירם מלך צור. יתכן כי ניתן לראות בשלב של הכפר את השלב הישראלי, ואת המצודה כשלב השליטה הפניקי. ממצאים פניקיים נוספים נמצאו בחפירות תל כיסון שבעמק עכו, בתל עכו ובקברים שנחפרו ליד תל יסעור וסביב אכזיב. בימי שלמה המלך (מאה 10 לפסה"נ) ולאחריו, היוו מגידו וחצור בירות מחוזיות, כנזכר בספר מלכים א'. העדות הארכיאולוגית לכך היא מבני ציבור גדולים, ביצורים מסיביים ושער הזהה כמעט לחלוטין בשתי הערים. עם פילוג הממלכה היה הגליל כולו בתחום ממלכת ישראל, וירבעם בן נבט הקים בדן את המרכז הפולחני של צפון הממלכה, מרכז שנחשף בחפירות ארכיאולוגיות. בחלקו הגבוה של התל התגלתה במה גדולה, שאליה עולים במדרגות. בחזית הבמה ניצב היה מזבח עולות גדול וסביבו מתקנים פולחניים נוספים. ממערב נחשפו מספר חדרים ובהם חפצי פולחן רבים. החופר מזהה חדרים אלו כלשכות המקדש. ניתן לזהות מכלול זה כ"בית הבמות" שבנה ירבעם, מקום בו ניצב היה גם עגל הזהב. כתובת דו לשונית, יוונית וארמית, מן התקופה ההלניסטית, שנתגלתה בשטח המתחם המקודש, מוקדשת "לאל אשר בדן" ומזהה בכך את שמו העתיק של המקום. ערי הגליל חרבו במסעו של המלך האשורי תגלת פלאסר השלישי, חורבן שכלל גם הגליה מסיבית של תושבי הגליל. המחקר הארכיאולוגי לא הצליח לאתר את מיקומה של שארית הפליטה שנותרה.

התקופה ההלניסטית (מאות ד'-א' )לפסה"נ – בתקופה זו עולה חשיבותה של העיר עכו, הנקראת כעת פתולמאיס, כעיר המרכזית באזור. בין השרידים שנחשפו מתקופה זו, ניתן למנות חומות אבן עבות, ניקבה חצובה להובלת מים ממעיינות כברי, שרידי מקדש ובו כתובת יוונית, בתים פרטיים מעוטרים בפרסקאות ופסל שיש של כהן, שהוא הקדום יותר מבין פסלי השיש שנמצאו בארץ. סביב שטחה החקלאי של עכו נסקרו ונחפרו מספר מצודות ששמרו על המבואות ועל העורף החקלאי של העיר: הר עצמון, מצודת תפן, מצודת הר סנה ומצודת ראס כלבאן. במצוק הצפוני של נחל כזיב נתגלה תבליט של אל בגודל של למעלה מגודל אדם, והוא מיוחד לתקופה ההלניסטית.
בסוף המאה ה-ב' לפסה"נ נכבש הגליל על-ידי מלכי בית חשמונאי והחלה בו התיישבות יהודית מואצת יחד עם חבירה אל שארית הפליטה.

התקופה הרומית (מאה א' לפסה"נ- מאה ד' לסה"נ ) – בראשית התקופה התנהלו בגליל מאבקים בין תומכי בית חשמונאי לבין הורדוס, שמונה על-ידי אביו כשליט האזור. ממאבק זה שרדה כפי הנראה מערכת מצור שכללה קיר דייק ומחנות סביב מצודה, שבה התבצרו כנראה תומכי מתתיהו אנטיגונוס בפסגת קרן נפתלי שבגליל העליון המזרחי. שרידים חשובים שרדו במספר אתרים בגליל מימי המרד הגדול. יוסף בן מתתיהו מונה להיות מפקד הגליל עם פרוץ המרד. הוא הכין את האזור על-ידי הקמת 18 יישובים מבוצרים ברחבי הגליל, בהם הכין מים, מזון ונשק לצורך הלחימה. כמה מן האתרים הללו נסקרו, ונמצאו בהם עדויות לפעילות ביצור והגנה: יודפת, באר שבע הגלילית, הר ניתאי, צלמון, מרות וגוש חלב. הצבא הרומי, בפיקודם של אספאסיאנוס וטיטוס בנו, כלל כ-40 אלף חיילים שכבשו את הגליל תוך כחודשיים. שתי בירות הגליל, ציפורי וטבריה, נכנעו ללא קרב. בארבעה אתרים התחוללו קרבות: יודפת, יפה (יפיע), הר תבור ומגדל, וכל שאר היישובים נכנעו כנראה ללא קרב. בחפירות יודפת נתגלו שרידיה של עיירה יהודית מבוצרת ובה בתים פרטיים, מקוואות ומערך חומה. במדרון הצפוני נתגלו שרידי סוללת המצור הרומית וחפצי מלחמה רבים, כמו ראשי חיצים של קשתות, ראשי חיצים של קטפולטות ואבני בליסטרה. העיר נהרסה לחלוטין, חלקים ממנה הועלו באש, והיא לא נושבה שנית. לתקופה זו, ואולי אף לאותם אירועים, ניתן לקשור את הממצא הייחודי של סירת הדיג העתיקה, שנחשפה בחוף מגדל שבכנרת ואשר כונתה "הסירה של ישו". על סמך צורת הבנייה של לוחות העץ וממצא כלי חרס וראשי חיצים, יתכן כי סירת דייגים עתיקה זו טבעה במהלך קרב הדמים שהתרחש במקום במהלך המרד הגדול בשנת 67 לסה"נ. היישוב היהודי המשיך את קיומו בגליל לאחר אירועי המרד הגדול, תוך התאוששות איטית שהיוותה את הבסיס לקליטת פליטי יהודה לאחר המרד השני – מרד בר כוכבא. במאה השלישית החלו להופיע בגליל בתי-הכנסת המפוארים, שכנראה קדמו להם בתי-כנסת פשוטים וצנועים, שאין מהם ממצאים ברורים. בתי-הכנסת המפוארים מצטיינים בחזיתות אבן גזית מקושטות הפונות דרומה לכיוון ירושלים, ובמערך פנימי של עמודים בצורת ח שנשאו עליהם יציעים בקומה השנייה. בחלקו הפנימי של קיר הפתחים, לצד הפתח הראשי, ניצב היה ארון הקודש. בתי-הכנסת שנחפרו בגליל מתקופה זו הם: ברעם, מירון, גוש חלב, נברתין, חורבת עמודים, כפר נחום וכורזין. האדריכלות והעיטור האדריכלי של בתי-הכנסת, להוציא סמלים יהודיים אופייניים, שאולים היו ממבני הציבור של העולם הפגאני, שסבב את היישוב היהודי בגליל. המקדש הרומי השלם והמפואר ביותר נחשף בקדש שבגליל עליון. למקדש חזית מפוארת ומקושטת בבניית גזית בת שלושה פתחים הפונה מזרחה. בחפירה נמצאו מספר כתובות יווניות המרמזות על קשר אל העיר צור, שזה גבול הטריטוריה הדרומי שלה. המקדש היה כפי הנראה מוקדש לבעל שמין (המופע המזרחי של זאוס) או לאפולו. חפירות נרחבות ובעלות עניין וממצא רב נערכו בטבריה ובציפורי. בטבריה נחשפו שער העיר, הרחוב הראשי (הקרדו), תיאטרון ומבנים נוספים מן התקופה הרומית. בציפורי נחשפו תיאטרון, בית מידות שריצפת הטרקליניום שלו מעוטרת בפסיפס הנושא תיאורים מחיי דיוניסוס אל היין, רחובה הראשי של העיר ורחובות הצולבים לו ומבנים אחרים שלחלקם יש מקוואות טהרה. אין ספק, כי גולת הכותרת של החפירות הארכיאולוגיות בצפון הארץ היא בית שאן. בכעשר שנות חפירה נחשפו חלקים נרחבים מהמרכז הציבורי של העיר, שהייתה אחת הגדולות והחשובות בארץ. רחובות, עמודים, מקדש, נימפאון, גשר, אודיאון, תיאטרון ואמפיתיאטרון הם רק חלק ממכלול המבנים המרשים שהתגלה בעיר. ממצאים רבים נוספים הכוללים מזבחות, כתובות ופסלים, הם עדות לחיים הסואנים בעיר. במערב הגליל התחתון חשף המחקר הארכיאולוגי את בית הקברות הציבורי הגדול של בית שערים, מקום שהיווה מוקד משיכה לנקברים מארץ-ישראל ומהגולה. מאות קברים, סרקופגים מעוטרים וכתובות קבורה בשפות רבות שופכים אור בלתי רגיל על העולם היהודי ואמונותיו המגוונות.

התקופה הביזנטית (מאות ד'-ז' לסה"נ ) – בתקופה זו הופכת האימפריה הרומית להיות נוצרית, וארץ-ישראל משנה את מעמדה מפרובינציה נידחת ומרדנית לארץ הקודש. הגליל הוא אחד המוקדים החשובים של הצליינות הנוצרית, וקמים בו כמה מאתרי הקודש הנוצריים החשובים כמו: נצרת, הר תבור (נס ההשתנות של ישו), כפר נחום, טבחה (נס הלחם והדגים), כורסי (נס החזירים), נין (נס החייאת בן האלמנה), כפר קנה (נס הפיכת המים ליין) ועוד. בעקבות זיהוים של מקומות קדושים אלו ועם התפתחות היישוב הנוצרי, הוקמו בגליל עשרות כנסיות ביישובים נוצריים, ולעתים נדירות גם ביישובים יהודיים. במקומות רבים הוקמו מנזרים, ולעתים היו גם קבוצות של נזירים מתבודדים. ניסיונות החדירה הנוצרית לריכוזי האוכלוסייה היהודית באים לידי ביטוי בולט בהקמת כנסיות בערי הגליל ציפורי וטבריה במהלך המאה השישית – שיא התפתחותה של ארץ-ישראל תחת השלטון הביזנטי. מבין הכנסיות הגדולות / החשובות שנחפרו בגליל ניתן לציין את הבאות: שבי ציון, נהרייה, סוכמתה, חורבת כניסה בכרמיאל, טבחה, נצרת, כפר קמא והר ברניקי בטבריה, את המנזר הגדול וכנסייתו בכורסי ואת הכנסייה המתומנת שהוקמה מעל ביתו המסורתי של שמעון פטרוס בכפר נחום. למרות החוק האוסר על הקמת בתי-כנסת חדשים, שנחקק על-ידי הקיסרים הנוצריים, המשיך היישוב היהודי בהקמה ובשיפוץ של בתי-כנסת. בתקופה זו נבנו בתי-הכנסת בבית אלפא ובמרות, ושופץ בית הכנסת של נברתין. רוב בתי-הכנסת בגליל המשיכו לתפקד, אך החל תהליך של הצטמצמות ונטישה של יישובים יהודיים, כנראה בעקבות הלחץ הנוצרי. ב-1994 נחשפו שרידיו של בית-כנסת קטן בעל רצפת פסיפס מעוטרת בגלגל מזלות בציפורי. ממצא ארכיאולוגי מעניין ומיוחד נחשף בחורבת עבש שבצומת חניתה. זהו בית מלאכה של נפח מן התקופה הביזנטית, ונמצאו בו יותר מ-20 כלי ברזל ובהם כלי עבודתו של הנפח, הכוללים: סדנים, מקבות, אזמלים ומלקחיים וכן מוצרים שהוא ייצר, כמו קרדומות, מקושים ומעדרי דו-שן. ממצא מעניין אחר שנתגלה ליד הכפר פסוטה, הוא חותם לחם קודש עשוי אבן ומעוטר בצלבים ובכתובת ברכה לישו. העיר הגדולה ביותר באזור הייתה בית שאן, שהמשיכה בצמיחתה והוקפה חומה. מבני הציבור שינו את חזותם והותאמו לרוח התקופה, כשבעיקר הוסרו מהם הפסלים שקישטו את העיר. גם הערים טבריה וחמת הוקפו בחומה בתקופה זו. בטבריה עלתה החומה והקיפה גם את המנזר בהר ברניקי.

התקופה הערבית הקדומה – (632-1099) עם הכיבוש הערבי וההתנתקות מן האימפריה הביזנטית ומדרכי המסחר הבינלאומיות החלה הידרדרות כלכלית בארץ-ישראל. את הסימנים הברורים ביותר ניתן לראות בתוצאות החפירה בבית שאן עד הריסתה ברעידת האדמה במאה ה-8 לסה"נ. אופייה הקלאסי של העיר הלך והשתנה עת מבני ציבור איבדו את חשיבותם והבנייה הפרטית פשטה אל תוך הרחובות והכיכרות, כבשני יוצרים נבנו סביב התיאטרון ובמקומות אחרים בלב העיר. אחד האתרים המרשימים מתקופת שלטון בית אומיה הוא ארמון החורף שהוקם על שפת הכנרת (כיום על-יד אכסניית הנוער כרי דשא). מבנה מפואר זה הבנוי סביב חצר מרכזית עוטר בעיטור אדריכלי ובפסיפסים מרהיבים.
העיר טבריה הפכה להיות בירת המחוז ואף היישוב היהודי בה זכה לפריחה. בית-הכנסת הגדול ביותר שנחשף בסדרת המבנים בחומת טבריה הוא מן התקופה הזו. בחוף הגליל המערבי הייתה עכו העיר הגדולה והחשובה, ועל-פי המקורות ההיסטוריים הוקם בה נמל מודרני וגדול.

התקופה הצלבנית (1099-1291) – השלטון הצלבני שהקים בגליל נסיכות עצמאית, השאיר את רישומו בעזרת עשרות מצודות, מצדים ומבני חוות ברחבי האזור. המצודה הגדולה ביותר הייתה בצפת, ממנה שרדו רק חלקים מועטים. מצודות גדולות נוספות היו במונפור, מעיליה, גדין, הונין, כוכב הירדן ועוד. במאה ה-13 הייתה עכו בירת הממלכה הצלבנית המצומצמת והפכה לעיר גדולה ובנויה היטב ובעלת נמל גדול, ששרידיה הולכים ונחשפים בשנים האחרונות. שרידים צלבניים הכוללים גם כנסייה נחשפו גם בטבריה.