טבריה וסודותיה

 טבריה וצפונותיה

ציוני דרך בתולדות טבריה:

20 לפנה"ס – ייסוד העיר וקביעתה כבירת ממלכתו של הורדוס אנטיפס (בנו של הורדוס הגדול)
66 לס' – יוסף בן מתתיהו, מושל הגליל, מגיע לטבריה ומבצר את חומותיה לקראת המרד הגדול
67 – העיר נכנעת לפני אספסיאנוס
119 – הקמת מקדש לכבוד אדריאנוס קיסר (הדריאניאון)
140 – רשב"י מטהר את העיר מטומאת קבריה
220 – ר' יוחנן מעתיק את מושב הסנהדרין מציפורי לטבריה ומקים בה את בית המדרש הגדול
235 – העתקת מוסד הנשיאות מציפורי לטבריה, ר' יהודה נשיאה (נשיא הסנהדרין) בונה את חומות העיר
351 – טבריה נכנעת במרד גאלוס
365 – השלמת סידורו של התלמוד הארץ ישראלי ('תלמוד ירושלמי') בטבריה
429 – ביטול מוסד הנשיאות, המשך ישיבתה של ההנהגה היהודית בטבריה
451 – איזכור ראשון של בישוף קהילת טבריה, יוהאנס
550 – הקיסר יוסטיניאנוס בונה את חומות העיר
630 – הקיסר הביזנטי הרקליוס מבקר בטבריה ופוגש את ראשי הקהל
635 – טבריה נכנעת בפני הצבא המוסלמי, ומעתה היא בירת מחוז הירדן (ג'ונד אורדון) במקום בית שאן (סקיתופוליס)
749 – רעש אדמה קשה (ב-18 בינואר)
910 – רבי סעדיה הגאון בטבריה
1033 – רעש אדמה קשה
1099 – טבריה נכבשת ע"י הצלבנים. טנקרד, נסיך הגליל, בונה את חומת העיר הצלבנית
1187 – צלאח א-דין כובש את טבריה הצלבנית והורס אותה
1205 – הרמב"ם מובא לקבורה בטבריה
1240 – טבריה תחת שלטון צלבני קצר-ימים
1247 – הממלוכים כובשים את טבריה
1563 – הסולטן העות'מאני מעניק את העיר והמחוז לחסותם של דון יוסף נשיא ודונה גרציה
1564 – יוסף אבן ארדייט, נציגו של דון יוסף, משקם את חומות העיר
1740 – דאהר אל עומר בונה מחדש את טבריה ומשקם את חומותיה
1745 – בנו של דאהר אל עומר בונה את מצודת העיר
1833 – איברהים פחה משקם את חומות העיר
1837 – רעש אדמה כבד פוקד את העיר (כ-700 נפגעים, מתוכם כ-500 יהודים), ב-1 בינואר
1912 – הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות (שכונת אחווה)
1934 – שיטפון עז פוקד את העיר ב-15 במאי. שיקום העיר במתכונתה הנוכחית
1948 – שחרור העיר במלחמת העצמאות

עשר עובדות על טבריה:
1. שטח השיפוט של טבריה הוא 10,872 דונם.
2. אוכלוסיית העיר מונה כ-46,000 נפש. רוב תושבי העיר הם יהודים.
3. ראש העירייה- זוהר עובד.
4. הדירוג החברתי-כלכלי של העיר הוא בינוני-נמוך (4 מתוך 10).
5. העיר נקראת על שם הקיסר הרומי טיבריוס.
6. העיר היתה מקום מושבה האחרון של הסנהדרין.
7. בטבריה נחתם התלמוד הירושלמי.
8. טבריה נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש היהודיות בא"י (לצד ירושלים, חברון וצפת).
9. בקרבת העיר מצויים קבר הרמב"ם, קבר רבי מאיר בעל הנס וקברים של אמוראים רבים (ראו הרחבה בהמשך).
10. הערים התאומות של טבריה הן: מונפלייה שבצרפת, וורמס וריינלד-פאלץ שבגרמניה וסנט פול, מיניסוטה שבארה"ב.

החשובים שבקברי הצדיקים בטבריה ובסביבותיה הם:
קבר רבי מאיר בעל הנס
גדול התנאים בדור הרביעי, תלמידו החשוב ביותר של רבי עקיבא שנטל חלק חשוב בסידור המשנה. קברו נמצא בסמוך למרחצאות חמי טבריה. ההילולה לזכרו מתקיימת מדי שנה בי"ד באייר.
קבר הרמב"ם (רבי משה בן מימון)
גדול הפוסקים בכל הדורות,פילוסוף ואיש מדע חשוב בימי הביניים. נפטר במצרים בשנת 1204 וביקש להיקבר בטבריה "כי שם קברי ישראל מפורסמים".
קבר רבי דוד בן אברהם (הנגיד)
נכדו של הרמב"ם, ששימש כנגיד של קהילות מצרים, סוריה וארץ ישראל. לפי המסורת נקבר ליד סבו.
קבר רבי עקיבא (בן יוסף)
אחד התנאים הידועים ביותר, רב פעלים בתורה ובמעשים טובים, שמת בגבורה על קידוש השם. קברו נמצא במערה על מדרון ליד שכונה שנקראת על שמו. על פי המסורת זוהי המערה שבה הסתתר בתקופת מרד בר כוכבא.
קבר הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו): מקובל ומשורר ידוע, שנחשב לאבי הספרות העברית החדשה. נפטר בשנת 1747 בעכו ולפי המסורת נקבר בטבריה סמוך לקברו של רבי עקיבא.
קבר רבי יוחנן בן זכאי
גדול התנאים מהדור הראשון, חי בסוף ימי בית שני. קבור בטבריה ליד מכלול הקברים שבחצר קבר הרמב"ם.
רבי ישעיה הלוי הורביץ (השל"ה הקדוש- ראשי תיבות של שם חיבורו הידוע ביותר- שני לוחות הברית): רב ידוע ומקובל גדול שנפטר בטבריה בשנת 1630 ונקבר לצד קבר הרמב"ם.
קבר רבי חייא
תנא, מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא. עלה מבבל והתיישב בטבריה במאה ה-3 לס'. לפי המסורת קבורים לידו שני בניו- יהודה וחזקיה. הקבר נמצא בסמוך לשכונת קריית משה.
קבר רחל אשת רבי עקיבא
הסגולות המיוחסות לקברה הן פתרון בעיות פוריות וסיוע לרווקים ורווקות במציאת בן/בת זוג. קברה מהווה מקום עליה לרגל גם למוסלמים, אשר מכנים אותו "סת סכינה"- הגברת הזקנה.
קבר האמהות
אמו של משה רבנו, יוכבד, אשתו, ציפורה, אחותו מרים ואלישבע גיסתו (אשת אהרון הכהן), זילפה ובלהה, בסמוך למלון פרדייז.
בית הכנסת של חיים אבולעפיה ('עץ חיים')
בית הכנסת נמצא ליד חוף הכנרת, והוא אחד מבתי הכנסת הישנים והמפוארים ביותר בטבריה. המבנה הוקם ע"י הרב חיים אבולעפיה, רבה של איזמיר ומחדש היישוב היהודי בטבריה, על שרידי בית כנסת עתיק, שבו התפלל גם האר"י הקדוש. הרב אבולעפיה הוזמן לטבריה ע"י דאהר אל עומר "לחדש את מסורת אבותיו" ב-1740.
מקור שמו של בית הכנסת (עץ חיים) בספרו של רבי חיים אבולעפיה, שנדפס באיזמיר. הוא נקרא גם "בית הכנסת הגדול".
בית הכנסת חרב ושוקם מספר פעמים.

בתעודה שכתב רבי משה ירושלמי במסעו בארץ בשנת 1769 כתוב:
"טבריה היא מקום מוקף חומה בעמק על חוף ים כנרת, משלושה צדדים מוקף חומה ובצד הרביעי ים כנרת מקיף אותו. במשך זמן לא רב ישבו יהודים בטבריה, ואז היו בא"
י רק 3 קהילות: ירושלים, חברון וצפת. אבל זה לא כבר, חלם שר טבריה דאהר שלושה לילות רצופים שעליו להושיב יהודים מטבריה. קם השר והתייעץ עם חכם מצפת, ואמר לו שברצונו להושיב יהודים בטבריה, וכיצד עושים את זה? יעץ לו החכם עצה, לכתוב איגרות לגבירי קונסטנטינה [איסטנבול], כי שם יושבים נשיאי א"י והם יתנו ליהודים להושיב במקום… הבטיח השר לתת כל מיני זכויות למתיישבים בעיר במשך שלוש שנים.
קם החכם וכתב איגרות לנשיאי א"י, והחכם של אותו זמן היה חכם רבי משה מלכי. כשקיבלו נשיאי א"י את האיגרות האלה, הדפיסו אותן שלחו אותם לכל ערי מדינת תורכיה- "כל מי שרוצה לעלות ולהתיישב בטבריה אל יירא! יעזרו לו ויעמדו לימינו."
בימים ההם חי באיזמיר החכם המקובל רבי חיים ינוקא, וכשהגיעו האיגרות לאיזמיר, הוא התכונן עם משפחתו, לקח עשרה תלמידים וספר תורה והגיעו לטבריה. המסורת מספרת שבדרך, במדבר, מרים הייתה מובילת הבאר, ובכל מקום שחנו יצא נחל אל השבט. כשהגיעו לארץ לא ידעו מה לעשות בבאר, ומרים לקחה והשליכה אותה אל הכנרת.
תלמידיו של החכם הגיעו אחריו לארץ כדי להיקבר בה.

בית הכנסת של הסניור
הסניור" היה כינויו של אדון יוסף נשיא, ובית הכנסת הוא מהמאה
ה-16.
(לפי מדריך ישראל, "הסניור" היה כינויו של רבי חיים שמואל הכהן, שהקים את בית הכנסת לאחר הרעש הגדול של שנת 1837).

מסגד אל עומריה:
המסגד נבנה ע"י דאהר אל עומר, שליט הגליל, ונקרא על שם אביו. המסגד נבנה בשנת 1743, לפני שדאהר אל עומר עזב את טבריה, והוא דומה מאד לאיה סופיה באיסטנבול, אם כי קטן יותר. העיצוב אינו מקרי, אלא כאילו התרסה של דאהר אל עומר בפני התורכים: "גם לי יש איה סופיה משלי". המסגד היה הבניין הבולט ביותר בטבריה במאות ה-18 וה-19 והונצח לעתים קרובות בציורים ובצילומים של עולי רגל שביקרו בעיר.
כשדאהר אל עומר בנה את חיפה תחתית, הוא בנה את העומאריה השניה, ליד כיכר פריז.

כפי שנזכר קודם לכן, דאהר אל עומר הזמין את הרב חיים אבולעפיה לטבריה לחדש את היישוב בה, וקיבל את פניו ברחבה שליד המסגד. רבי אבולעפיה הגיע עם החלוץ, החתן שלו, ועם ספר התורה, וכאן התרחשה הפגישה עם שליט העיר ומושל הגליל, דאהר אל עומר.
במקום כתובת בערבית שמאזכרת את חידוש היישוב היהודי בטבריה. היות ולשון הכתובת היא ערבית וחוקרים רבים לא ידעו לקרוא אותה, המסגד עמד בפני הריסה, ובספרים העוסקים בנושא טבריה מצוין בפירוש שאין איזכור לייסוד העיר ולחידוש היישוב היהודי בה.
בכתובת 6 שורות, ובשורה החמישית שלה הקצב נקטע. בסוף הכתובת חתימה של היוצר, ושנת הייצור.
תרגום הכתובת: "תעשה ככה, שוטט את מבטך, וגם העתיד, תראה מה שיהיה פה מחר, כי אני באתי הנה כדי לחיות פה לנצח". בשורה השניה- הדגש הוא על "כינסתיך וקיבצתיך". הכתובת מוקדשת לדרך שעליה מצביעים בתפיסה החדשה. "עצום עיניך, עשה חשבון נפש, בלי דעות קדומות, תביט, תשפוט, תהרהר, תגיע למסקנה ותאמר למאמינים.
את מה שתלמד ספר לחברייך, אמור למאמינים".
הדגש בכתובת הוא לא על עניין הסגידה, אלא המונומנט מסמל את התפיסה החדשה.
כאמור, לשון הכתובת היא ערבית, אבל הגימטריה שלה מחושבת לטובת היהודים (הגימטריה באיסלאם היא על בסיס האותיות העבריות מאז ועד עכשיו). מי שתיקן את הגימטריה של הכתובת היה הרמב"ם, וכך הכתובת בעצם מציינת את שנת הייסוד של טבריה- 1156 על פי שנת ההיג'רה המוסלמית, שהיא שנת 1743 לפי הלוח הגרגוריאני.
זוהי כתובת הייסוד של מסגד אל עומריה.

המינרט הוא המגדל שממנו קראו לתפילה. כאשר קמה האימפריה המוסלמית ונכבשו הארצות הביזנטיות, הפכו כנסיות ביזנטיות למסגדים, והפכו את מגדלי הפעמונים של הכנסיות למינרטים.
על פי המסורת, המואזין הראשון של הנביא מוחמד היה אדם בשם בילאל, שקבור בג'אבל כביר (ההר שהצלע שלו נמצאת באלון מורה). המסורת מספרת שממקום קבורתו של בילאל, מהדהד קולו דרומה עד ג'אבל מוכבר…
כאשר הגיעו הנביא ומאמיניו ב-629 למכה וכבשו אותה, בילאל התרגש כ"כ, שעלה על גבי הכעבה לקרוא לתפילה והנביא תפס אותו ואמר לו: "אמרתי לך- בגובה העיניים! בקול אדם!"
עד שנת 1967 היו בארץ רק 52 מסגדים פעילים, ועם השנים מספרם הפך לבלתי נספר, והמינרטים האלה הולכים להיות מעין הפגנה פוליטית דתית.

בית החולים הסקוטי
אחרי מלחמת קרים באמצע המאה ה-19 ירושלים הפכה להיות סנג'ק עצמאי במעמד מיוחד בתוך מנהלת דמשק. עד מלחמת קרים, המעצמות היו בתחרות בינן לבין עצמן על הדרך למזרח במסגרת המהפכה התעשייתית, ויצרו את המושגים "מזרח קרוב", "מזרח רחוק" ו"מזרח תיכון"- מושגים מנקודת ראות אגוצנטרית של מעצמות אירופה. עד מלחמת קרים הסתפקו המעצמות בתחרות בינן לבין עצמן בדרך למזרח בהקמת קונסוליות כלכליות. כשה"התמערבות" התעצמה, והחדירה המערבית התעצמה בדרך אל העושר, פרצה מלחמת קרים, ולכן בספרים כתוב ש"מלחמת קרים פרצה בכלל שאלת המקומות הקדושים בארץ ישראל". לפי מספר הנפגעים בה, מלחמת קרים היתה המלחמה העולמית הראשונה, כי הצלב האדום קם רק אז.
אחרי המלחמה, כאשר התחרות בין המעצמות לבין עצמן התעצמה, הן נזקקו ליתדות של ממש בחוף המזרחי של הים התיכון, וכל מעצמה מצאה לה בן-ברית אחר.
לרוסיה הצארית, שהצאר שלה ראה את עצמו כיורש ביזנטיון, היתה כאן כנסייה יוונית אורתודוכסית- הכנסיה הגדולה הותיקה ביותר בארץ (על רקע הוקמו בארץ מוסקוביות, מגרש הרוסים, וכנסיות שונות כמו בעין כרם).
מבחינת הגרמנים, קמו קבוצות של טמפלרים ממדינת וירטנברג, הגיעו לארץ והקימו מושבות שלמעשה היוו מאחז גרמני של ממש. על רקע זה הביקור של הקיסר וילהלם השני ואשתו אוגוסטה ויקטוריה במושבה הגרמנית ב-1868 בחיפה.
לצרפתים היו המארונים, נציגי הכנסייה הלטינית ובני ברית טבעיים, שתמיד ראו בצרפתים פטרון.
נוצר מצב של-2 מעצמות לא היו בני ברית: האחת- הגרמנים, אבל הם לא נזקקו לבני ברית. השניה- הבריטים, שהם פרוטסטנטים מהכנסייה האנגליקנית, ו"אימצו" את היהודים ואת הדרוזים. על רקע זה המיסיון.
במחצית המאה ה-19, האוכלוסייה היהודית בירושלים היתה גדולה יותר מכל הדתות האחרות בירושלים, וירושלים הפכה מעיר שלא היו בה מוסדות רווחה ופילנטרופיה לעיר שהיו בה הכי הרבה מוסדות כאלה.
בית החולים הסקוטי בטבריה היה בית החולים היחיד באזור, שלמרות אופיו המיסיונרי שירת יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד.
ראשיתו של ביה"ח בשנת 1885 (על פי איני- בשנת 1881), אז הגיע לעיר רופא סקוטי בשם דר' דוד טורנס, ופתח מרפאה בעיר העתיקה. המרפאה שגשגה והצליחה, ולאחר מספר שנים הצליח הרופא לגייס כספים ולהקים בית חולים קטן, שנחנך ב-1894, ובו 30 מיטות. יהודי טבריה הטילו בהתחלה חרם על בית החולים, והרבנים אסרו על מאמיניהם להיעזר במקום בגלל אופיו המיסיונרי, אולם פריצת מחלת הכולירע בעיר בשנת 1902, שהפילה מאות חללים (ביניהם אשתו של דר' טורנס) גרמה גם ליהודים רבים להיעזר בשירותי בית החולים ובשירותיו של דר' טורנס, שעל אף מות אשתו המשיך לטפל במסירות בחולים וזכה להערכה רבה. כאשר דר' טורנס נפטר בשנת 1923, הספיד אותו הרב של העיר ואמר: "בשלושה דברים נתברכה טבריה: בים כנרת, בחמי טבריה ובדוקטור טורנס".
בנו של דר' טורנס, דר' הרברט טורנס, המשיך את פועלו של אביו לאחר מותו.

לימים הפך ביה"ח של המסיון לבי"ח אזורי ליולדות, ולאחר הקמת ביה"ח 'פוריה', חדל המקום מלהיות בית חולים והוסב לאכסניה ע"י הכנסיה. כיום המקום משמש כבית מלון, מהיפים בארץ.
לפני השער יש כיכר שנחנכה בשנת 1962 והוקדשה לדר' טורנס ולבנו, ולוח זיכרון המנציח את פועלם.

מלון טיבריאס הוא מבנה גדול בעל 3 קומות, הפונה אל הכנרת. המלון, שהיה בשעתו הגדול והמפואר ביותר בגליל, הוקם בשנת 1896 ע"י ריכרד גרוסמן, נוצרי שוויצרי. היו בו מיטב השכלולים והנוחיות, כמו מים זורמים, חמים וקרים, אמבטיות ואפילו מי מעיינות מרפא שהובאו אליו במיוחד לנוחיות האורחים, ובנוסף- חוף רחצה פרטי.
אחד מהאורחים הידועים יותר של המלון היה הרצל, שבספרו "אלטנוילנד" כתב עליו: "בבית מלון זה בשירותים יש שני ברזים, אחד לחמים ואחד לקרים".
בסמוך היה נמל תעופה שחיבר בין אירופה והמזרח הרחוק (כביש מס'90) לא היה קיים אז, וכשהמטוס נחת כאן, הנוסעים התאכסנו במלון.
כיום משמש המבנה כאכסניית נוער.

בית הסראייה
המבצר נבנה ע"י סולידיי במאה ה-18 והתחילה להתפתח סביבו מערכת בשם "סראייה"- מקום מושבו של השליט, ובית הממשל. היו כאן מוסדות השלטון, מחסן החרום של השריון, בית המשפט ומשרדי הממשלה (משרד החקלאות עדיין יושב כאן), ובית הסוהר (בקומה התחתונה), שבו נשמרו עד היום דרגשי המיטות של האסירים וחדר הגרדום. בקומה העליונה התגורר מושל העיר.
בתקופת המנדט שימש המקום כתחנת משטרה, ונשתמרו בו תאי הסוסים והאבוסים של משטרת הרוכבים.
כן אפשר לראות כאן חריטה של מנורה, לולב ומחתה, שופר וזר רימונים.

כאשר דובר על המצור בטבריה שבו הבסנו את הצבא הסורי, המצור היה מכאן. זהו מקום גבוה וקרוב לטבריה, שניתן להפגיז לתוך טבריה ממרחק קצר. כלקח ממצור זה למדנו שאם יש משהו שמאיים על המוצב שבו אנו יושבים, תופסים אותו כמוצב חוץ כדי שלא יאיים בעתיד.

ביה"ס 'אליאנס'
כאן היה בית הספר היהודי הראשון שנבנה מחוץ לחומת העיר העתיקה. מעל שער הכניסה לחצר יש אריח שעליו שנת הקמת ביה"ס- 1925.

ביבליוגרפיה בהכנת הדו"ח:

להזמנת סיור בטבריה אבשלום שחר 0543161251 או דרך האתר nofim-il.co.il
אבשלום שחר מורה דרך , מדריך לידיעת הארץ , מרצה וחוקר מזרח תיכון ומורשת צה"ל .
חוקר וכותב ספרות מקצועית .